ההתנהלות סביב הסבב הקצר הנוכחי מול איראן חושפת שוב דפוס עקבי ומטריד: פער הולך ומתרחב בין הרטוריקה הפומבית של ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין הדינמיקה מאחורי הקלעים, שלא לומר המציאות בשטח. בתווך נותר הציבור הישראלי בערפל, מבולבל ומבוהל מהדיווחים והפושים בעוד ראש הממשלה שלו מסתתר ולא מדבר אליו ורק אחרי שעות ארוכות של שתיקה מוציא סרטון מוקלט שמנסה לשווק נרטיב לא אמין של ניצחון.
בהצהרה הפומבית שהקליט הציג נתניהו אמש תמונה של עוצמה: ישראל יוזמת, מכה, מסכלת ומכתיבה את המציאות הביטחונית באזור. זהו נרטיב של שליטה מלאה, כמעט מוחלטת, שבו ישראל אינה מגיבה ללחצים אלא מייצרת הרתעה חד צדדית. עוד הצהרות בנוסח הכה מוכר ששמענו בעבר: "הניצחון המוחלט", "השלטון באיראן חלש מאי פעם ומתחנן להפסקת אש", "החזרנו אותם שנים אחורה", "ניצחון היסטורי שיישאר לדורות" ועוד ועוד.
הבעיה המרכזית כאן היא בפער: ככל שההצהרות חד משמעיות יותר, מתרברבות יותר, כך הדיווחים מאחורי הקלעים מצביעים על מציאות הפוכה של היסוס, עצירה, ותלות גוברת בגורמים חיצוניים.
לפי שורת דיווחים ותדרוכים של גורמים המעורים בפרטים, ישראל שקלה בימים האחרונים מהלכים צבאיים משמעותיים בזירה האיראנית. אולם אותם מקורות מצביעים על תמונה בעייתית: לא מדובר במהלך מתוכנן ועקבי אלא רצף של כוונות שמתהדקות ומשתחררות בהתאם ללחצים מדיניים, ובראשם זה האמריקני, שלפי הטענות כלל מעורבות ישירה מצד הנשיא טראמפ ששוחח מספר פעמים עם נתניהו. אומנם השיחות היו נינוחות יותר בניגוד לשיחת הצעקות וה-DON'T הקודמת, אבל במסרים טראמפ קיפל את נתניהו ועצר את ההסלמה מול איראן.
גורם שמעורה בפרטים טוען שכבר ביום חמישי האחרון בישראל מאוד רצו להפציץ בטהרן, אולי כניסיון אחרון לסכל את ההסכם הגרוע שמסתמן עם איראן. טראמפ לחץ שזה לא יקרה והתקיפה אכן חוזלשה. הירי לעבר הגליל נתפס בישראל כהזדמנות להחזיר את התוכנית לשולחן בעזרת אפקט דומינו - ישראל תתקוף בדאחייה ואז איראן, שמנסה ליצור משוואה, תתקוף בטילים ולישראל יהיה צידוק להגיב.
מדיניות של כמעט
למרות שהתכחש מאוחר יותר שידע על כך מראש, טראמפ ככל הנראה אישר לנתניהו לתקוף בדאחייה וצה"ל עידכן את מפקדת סנטקום בכל הפרטים הן במקרה הזה והן בתוכניות התקיפה לאחר הירי מאיראן.
טראמפ הלך לישון שהוא יודע שישראל תתקוף בצורה מוגבלת ותסגור את האירוע. הוא קם מוקדם והבין שאנחנו לפני הסלמה גדולה שתסכל, אולי במתכוון מצד ישראל לפי השקפתו, את הניסיונות להגיע להסכם מו ל האיראנים. הוא התקשר לנתניהו והורה לו לעצור. הוא היה תקיף מאוד ונתניהו נאלץ לעדכן את הצבא לבלום תקיפה גדולה של עשרות מטוסי קרב נגד יעדים ברחבי איראן.
ייתכן שטראמפ הסכים לתקיפה מדודה כי חשב שתקיפה כזו תפעיל לחץ על איראן להתקרב להסכם. אולם בצעד חכם הודיעה טהרן לאמריקנים בבוקר שמצידם הם סיימו עם התגובה, ולכן הורה הנשיא גם לנתניהו לנצור אש.
המצב הזה והיעדר התכנון מראש, מעידים מי שמעורים בצעדים מאחורי הקלעים, מעלים תמונה של מערכת קבלת החלטות שמתקשה לסגור קצוות. תוכניות תקיפה, כך נטען, עולות ויורדות מסדר היום בתוך פרקי זמן קצרים, לא בהכרח כתוצאה משינוי אסטרטגי סדור אלא כתוצאה משיחות, לחצים ותיאומים חיצוניים.
במילים אחרות: לא מדיניות של הכרעה, אלא מדיניות של כמעט. כמעט תקיפה באיראן, כמעט הסלמה בצפון, כמעט שינוי כללי משחק אך בפועל, בלימה חוזרת ברגע האחרון.
הבלבול של הציבור בשל חוסר הידיעה ותחושת חוסר השליטה באירועים גולש לתחומים נוספים. שלשום בשעה 22:00, זמן קצר לאחר שמסר שאין שינוי בהנחיות, הודיע פיקוד העורף על ביטול הלימודים ומעבר לשגרת חירום. אתמול אמר שר החינוך יואב קיש כי הלימודים יבוטלו גם היום, וזמן קצר אחר כך שונו ההנחיות והוחלט על חזרה למסגרות. הורים וילדים חשים כי אין מבוגר אחראי שיעשה סדר בכל הבלגן.
ערפל אסטרטגי
מאחורי הקלעים יש שמשמיע ביקורת חריפה סביב ההתנהלות של ניהול משברים דרך תקשורת והצהרות שמתונקות ממה שקורה בשטח - במקום קביעת דרך וקבלת החלטות ארוכות טווח. כך נוצרת מציאות שבה כל אירוע הופך ל”משוואה”: ירי כזה יוביל לתגובה כזו, תקיפה כזו תוביל להסלמה אחרת אך בפועל, המשוואות משתנות תדיר, ולעיתים אינן מחזיקות מעמד מעבר לכמה שעות.
התוצאה היא לא הרתעה ברורה אלא ערפל אסטרטגי כזה שבו איראן פורחת ומרשה לעצמה לטעון ששוב יצאה מנצחת וישראל מושפלת. כאשר הפער בין ההצהרה לבין הביצוע הופך לשיטתי, נוצר אפקט מצטבר: לא רק היריבים באזור בוחנים את גבולות המדיניות, אלא גם בעלי הברית. ההרתעה, שמבוססת לא רק על כוח אלא גם על עקביות, הולכת ונשחקת.
דני (דניס) סיטרינוביץ, חוקר בכיר בתוכנית איראן והציר השיעי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), ולשעבר ראש ענף איראן בחטיבת המחקר של אמ"ן, אומר כי האירועים של היממה האחרונה ממחישים עד כמה המערכה האחרונה מול איראן היא כישלון אסטרטגי מהדהד. ישראל ניצבת כעת בפני דילמה קשה: להגיב ולהסתכן בעימות חזיתי עם נשיא ארה"ב, או להימנע מתגובה ולאפשר לאיראן לקבע משוואה חדשה שתצמצם משמעותית את חופש הפעולה הישראלי מול חיזבאללה בעתיד.
חשוב מכך, ההתפתחויות האחרונות ממחישות כי למרות שתי מערכות צבאיות מול טהרן, איראן רחוקה מלהיות מורתעת. להפך. ההנהגה האיראנית משדרת ביטחון עצמי גבוה ביכולותיה, ובעיקר משוכנעת שאין כיום איום אמין - לא מצד ישראל ולא מצד ארה"ב, שיכולה לכפות עליה שינוי מהותי במדיניותה.
מה שבטוח שהסבב הבא הוא לא שאלה של אם אלא מתי ועד אז כדאי להתכונן עם מדיניות קבלת החלטות טובה בהרבה.
