הסבב שיזם ראש הממשלה בנימין נתניהו, והיה אמור כנראה להסתיים בחידוש הלחימה עם איראן, לפחות מצידה של ישראל, נמשך 24 שעות ונגמר בקול דקיק. הוא היה גם תבוסה אסטרטגית מביכה, וגם משל לעניין המלחמה המוזרה הזאת כולה.
זאת כנראה התבוסה האמיתית: לא רק שמהלך שנועד, לכאורה, לנסח כללים חדשים, הסתיים בכך שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ משרטט את הגבול ושהאיראנים מבהירים מה יקרה אם ישראל תחזור לביירות, לא רק שהסבב לא הניב הכרעה – אלא שגם עכשיו, שעות אחרי שהאבק שקע, המערכת שכבר הובילה אותנו עד הלום מתעקשת לשיר את אותו שיר בדיוק. היא לא לומדת. היא משווקת. היא לא מבררת מה השתבש, היא מייצרת "דף מסרים". ובין לבין היא מבקשת מכולנו לקבל את המשפט המופרך ביותר בפוליטיקה הישראלית של השנים האחרונות: שאם נחזור עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם על אותו סיבוב – בסוף יקרה משהו אחר. היממה האחרונה אומרת את ההפך. היא אומרת שלפעמים לא צריך ועדת חקירה כדי להבין מה קרה. מספיק להסתכל על מי תקף ראשון, מי הגיב, מי בלם, ומי נאלץ בסוף להצטלם בלי להגיד את המילה "ניצחון".
תיאור אמיתי של ציר הזמן בסבב הזה מראה טוב מכל את הכישלון ואת הפאדיחה.
התקיפה הישראלית בדאחייה לא התרחשה בחלל ריק. היא בוצעה לאחר שכבר היה ברור, מניסיון השבוע שקדם לה, כי פגיעה ישראלית משמעותית בזירה הלבנונית עלולה לגרור תגובה איראנית ישירה. לכן, בעצם היציאה למהלך כזה ישראל הייתה חייבת לקחת בחשבון, ובוודאי לקחה, תרחיש שבו איראן תראה עצמה מחויבת להגיב. המשמעות היא שהתקיפה בדאחייה לא הייתה רק פעולה נקודתית מול לבנון או חיזבאללה, אלא מהלך שיכול היה – ובפועל גם אכן הוביל לזה – לחבר מחדש בין הזירה הלבנונית לזירה האיראנית. במקום להמשיך במדיניות של פיצול זירות, ישראל יצרה בפועל מצב של "אחדות זירות" ביוזמתה שלה.
האמריקנים לא רצו פתיחה של חזית חדשה מול איראן, ולא רצו שישראל תפתח חזית כזאת. גם אם ידעו על חלק מהמהלכים הישראליים, נראה שלא הבינו עד הסוף את הדינמיקה שהפעולה עלולה להצית, או שלא קיבלו תמונה מלאה של ההשלכות האפשריות. בפועל, נוצר פער חריף בין תפיסת הפעולה הישראלית לבין הקו האמריקני. ישראל פעלה באופן שהוביל לתגובה איראנית, אחר כך הגיבה בעצמה בתוך איראן, ובשלב הזה התברר שהאמריקנים אינם מעוניינים לאפשר למהלך להתגלגל למלחמה רחבה יותר.
התגובה האיראנית הייתה ממוקדת יחסית ונשארה בתוך משוואה מחושבת. איראן ירתה טילים לעבר בסיסים הקשורים, לפי ההבנה האיראנית, לפעולה הישראלית בלבנון. בכך היא שידרה מסר ברור: פגיעה בדאחייה תיענה גם מהזירה האיראנית, ולא רק באמצעות השלוחים. הירי לא נועד בהכרח לפתוח מלחמה כוללת, אלא לקבוע משוואה. מבחינת איראן, עצם היכולת להגיב ישירות, לבחור את היקף הירי, את מועדו ואת יעדיו, הייתה חשובה לא פחות מהנזק הפיזי שנגרם. היא ביקשה לסיים את הסבב כשהמילה האחרונה בידיה – ובמידה רבה הצליחה בכך.
מי נותן את הפקודה
לאחר הירי האיראני, ישראל תקפה בתוך איראן – צעד שלא עשתה במשך תקופה ממושכת. עם זאת, היעדים שנבחרו היו יחסית מוגבלים: מכ"מים ומטרות צבאיות ברף נמוך יחסית, לצד תקיפה סמלית יותר של שני מפעלים. אפשר להבין את המהלך כניסיון ישראלי להגיב מבלי להכריז בפועל על פתיחת מלחמה כוללת. מבחינת נתניהו, ייתכן שהתקיפות הללו נתפסו כתגובה הכרחית שאינה חוצה את הסף למלחמה מלאה. אולם מבחינת האמריקנים, עצם התקיפה באיראן לאחר ירי הטילים כבר הייתה חלק מדינמיקה מסוכנת של הסלמה.
נתניהו אמר בהצהרה הקצרה שנשא אתמול, ללא שאלות עיתונאים, כי "לאחר שאיראן תקפה את ישראל, הנחיתי את צה"ל לתקוף מטרות צבאיות וכלכליות ברחבי איראן. כרגע האש בחזית הזאת נצורה, כי אחרי שהכינו במשטר הטרור בטהרן, הוא חדל מלתקוף אותנו". זה מראה שהשעון וזכות המילה האחרונה חשובים לנתניהו, רק חבל שהעובדות לא בצד שלו. התקיפות הישראליות הסתיימו בשעות הבוקר המוקדמות, ואילו האיראנים המשיכו לירות גם לאחר מכן. הירי האחרון הגיע מאוחר יותר בבוקר, ובכך קבעה איראן את סוף הסבב מבחינתה.
זה פרט משמעותי: לא ישראל היא שסגרה את האירוע, אלא איראן. היא קבעה מתי להפסיק, כמה לירות ולאן לירות. מבחינה תודעתית ואסטרטגית, זאת תוצאה בעייתית מאוד לישראל, משום שהיא מאפשרת לאיראן להציג את עצמה כמי שהגיבה, לא נרתעה, וסיימה את הסבב בתנאים שלה. הם אמרו את המילה האחרונה, לא אנחנו. והם הפסיקו כי הגיעו עם טראמפ להבנה על הפסקת האש, מה שהוכתב לישראל בניגוד לרצונה.
במקביל, ישראל הכינה תגובה נוספת, משמעותית בהרבה. זאת לא הייתה אמורה להיות פעולה נקודתית אלא מהלך גדול מאוד, שללא ספק היה עשוי לפתוח מלחמה רחבה. ההיערכות הייתה מתקדמת, התוכניות היו על שולחנו של נתניהו שהיה בסבב אישורים אחרון, והטייסים היו כבר בדרך לקוקפיט וכמה מהם ממש בתוכו.
ואז, כשהוא רכון על המפות, הגיש מישהו לנתניהו את הטלפון עם שיחה שהוא לא יכל לסרב לקבל. טראמפ התערב ובלם את המהלך. המסר האמריקני לישראל היה חד: לא להמשיך, לא להסלים, ולהחזיר את המערכת לאחור. המשמעות הייתה שישראל, אחרי שהובילה את עצמה לנקודת הסלמה, נאלצה לעצור לא בגלל החלטה עצמאית שלה אלא בשל וטו אמריקני.
התוצאה חשפה שוב את עומק התלות הישראלית בארה"ב. הדרג המדיני בישראל הורה לצבא להיערך למהלך גדול, ואנשי התכנון בחיל האוויר ואמ"ן לא עצמו עין כדי להיות מסוגלים להציג לנתניהו תוכנית אדירת ממדים, שתכלול גם מטרות תשתית. ואז, אחרי לילה נטול שינה, קיבלו ראשי הצבא מהדרג המדיני הוראה הפוכה בדיוק. זה צעד לגיטימי לגמרי ולדרג המדיני מותר להגיד משהו ומיד אחר כך להתחרט, אם מדובר כמובן בדרג המדיני של אותה מדינה. הפעם, כמו בכל שאר הפעמים מאז פברואר, גילו ראשי הצבא כי הדרג המדיני שפוקד עליהם יושב בבית הלבן.
מבחינת המטכ"ל, זאת סיטואציה קשה במיוחד: הדרג המדיני המקומי דוחף להסלמה, אבל הדרג המדיני האמיתי שקובע את גבולות הפעולה הוא האמריקני. במובן הזה, האירוע המחיש לכולם – לאיראן, לארה"ב, לישראל ולעולם – את גבולות העצמאות הישראלית כאשר מדובר במלחמה רחבה מול איראן.
תמונת כישלון כפולה
מבחינת איראן, הלקח המרכזי מהאירוע ברור – ארה"ב לא רוצה מלחמה, וישראל לא יכולה לצאת אליה לבדה בניגוד לרצון אמריקני מפורש. אם זאת ההבנה האיראנית, הרי שנוצרה כאן משוואה אסטרטגית חדשה ומסוכנת מבחינת ישראל. יתרה מכך, הדאחייה, אזור שארה"ב הכירה בו כיעד לגיטימי לפעולה בזכות ההתעקשות של שר הביטחון לשעבר גלנט במהלך חיצי הצפון כי ישראל תוכל לפעול בתגובה לכל הפרה של הפסקת האש, מקבלת כעת מעין הגנה עקיפה. אם תקיפה שם יכולה לגרור תגובה איראנית ישירה ואחר כך התערבות אמריקנית לבלימת ישראל, הרי שהמרחב הלבנוני משתנה. זאת איננה עוד זירה נפרדת, היא הופכת לחלק ממשוואה איראנית רחבה יותר.
החישוב האפשרי של נתניהו היה כנראה לייצר דינמיקת הסלמה שתכניס את האמריקנים פנימה ותאפשר לישראל להשלים את מה שלא הושלם בסבב הקודם מול איראן. ייתכן שההנחה הייתה שמספר ימים של לחימה עצימה, גם אם ישראל תתחיל בהם לבדה, יגררו בסופו של דבר את ארה"ב לתוך המערכה. אלא שהתרחיש הזה לא התממש, אלא ההפך ממנו. טראמפ לא רק שלא נגרר פנימה, אלא עצר את ישראל. במקום מלחמה שתשלים את המהלך הישראלי מול איראן, נוצר מצב הפוך: ישראל נבלמה, איראן ירתה אחרונה, והאמריקנים הוכיחו באופן פומבי מאוד שהם אלה שקובעים את גבולות הסבב.
האירוע מקבל משמעות חמורה עוד יותר על רקע האפשרות שהאמריקנים מתקדמים להסכם עם איראן. אם טראמפ, כמו שאמר לנתניהו בשיחת הטלפון שלהם אתמול, אכן הולך לחתום על הסכם כזה – הרי שמדובר במהלך שישראל אינה מעוניינת בו, וזה ניסוח מאוד מאוד מאוד עדין, ובוודאי אינה רואה בו הישג אסטרטגי.
כך נוצרת תמונה כפולה של כישלון: ישראל לא הצליחה לחדש את המלחמה, לא הצליחה למשוך את ארה"ב לעימות רחב יותר, חיברה מחדש בין לבנון לאיראן, אפשרה לאיראנים לומר את המילה האחרונה, ובסופו של דבר עלולה למצוא את עצמה מול הסכם אמריקני-איראני שהיא מתנגדת לו.
בסיכום היממה, קשה להצביע על הישג ישראלי ברור. זאת לא רק תקלה טקטית אלא מבוכה אסטרטגית. בתוך פחות מיממה התבררו גבולות הכוח הישראלי, עומק התלות בארה"ב, יכולתה של איראן לעצב משוואה אזורית חדשה, והפער בין הרצון הישראלי להסלים לבין חוסר הנכונות האמריקנית לאפשר מלחמה רחבה.
אחד ממקורות הכוח המרכזיים של ישראל הוא הדימוי של תיאום הדוק עם ארה"ב ושל יכולת להשפיע על המדיניות האמריקנית. האירוע הזה פגע בדימוי הזה. העולם לא ראה כאן תיאום ישראלי-אמריקני, אלא להפך: מהלך ישראלי שנבלם על ידי הנשיא האמריקני. גם אם בהמשך יימסרו הסברים אחרים, התמונה האסטרטגית כבר נראית ברורה: ישראל ניסתה להרחיב את הסבב, וושינגטון עצרה אותה. מבחינת אויביה של ישראל, זאת תמונה בעלת ערך רב. היא מראה מתי ישראל נעצרת, מי עוצר אותה, ומהם גבולות הכוח שלה.
