הפרשנים מתחבטים: האם כשישראל תקפה השבוע באיראן היא המרתה את פי טראמפ והוכיחה מעט עצמאות תפקודית, או שהיא נשמעה לו חלקית כשריסנה את תגובתה, או שמא היא פעלה בתיאום מלא עם טראמפ - שמבקש להשתמש בנו כדי ללמד את האיראנים שיש מחיר למשיכת הזמן שלהם במשא ומתן? אין לדעת, וזה גם לא ממש חשוב, כי התמונה הכוללת ברורה.
ישראל נקלעה להימור מסוכן בעל השלכות היסטוריות. יחסיה עם ממשל טראמפ - לטוב ולמוטב - הפכו להיות הלב הפועם של תפיסת הביטחון הלאומי. מנהיג זר, ידידותי ככל שהוא, כופה על ישראל את מדיניותו ומקבל החלטות, באופן בלתי תלוי בנו, שמכוחן מופעל או מוגבל צבא ההגנה לישראל. אין דרך ליפות זאת: מאז בחירתו השנייה של הנשיא טראמפ חלק מהחלטות הליבה של הביטחון הלאומי אינן מתקבלות על ידי ממשלת ישראל אלא בשיחה בין ראש הממשלה לנשיא, וככל הנראה, לעיתים תכופות בעת האחרונה, בהתאם לרצון הנשיא שנכפה על ראש הממשלה, גם אם יש חריגות מינוריות.
1 צפייה בגלריה
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. שיחת הצעקות עם נתניהו החצינה באופן בוטה את ההיררכיה | צילום: שאטרסטוק
(Rawpixel.com, Shutterstock)
קשה להפריז בערך העצום של הברית המתמשכת עם ארה"ב: יתרון טכנולוגי, גיבוי מדיני, סיוע ביטחוני, הרתעה בינלאומית. הברית שודרגה על ידי טראמפ כאשר צבא ארה"ב שילב איתנו כנפיים במלחמה נגד הגדולה באויבנו, מעל אדמת איראן. אנחנו ה"בסטי" של מלך העולם - אשרינו. ואולם, כל הטוב הזה לא בא בלי מחיר. ישראל לא מממשת את ההצלחות הפנומנליות של צה"ל בשדות הקרב לכדי הכרעה. החזיתות כולן פתוחות: איראן אמנם מלקקת את פצעיה, אך מתאוששת וחותרת לשימור יכולות שיאפשרו לה להמשיך בתוכניתה להשמדת ישראל; חיזבאללה משטה בנו, תוך גביית מחירי חיים וגוף גבוהים מחיילינו; וחמאס שב ורוכש שליטה מעשית על מחצית עזה כשהוא חסין מפנינו. החשוב מכל: ישראל שוחקת את כוח ההרתעה שרכשה במלחמה משום שבחרנו להעביר את כוח ההכרעה המעשי לאיש בבית הלבן.
הוויתור הישראלי (הזמני?) נובע מהערכה שהאינטרס הישראלי הרחב, בעיקר במערכה מול איראן, מחייב "התגמשות" זו, וכי התועלות עולות על העלויות. האומנם? במישור המיידי, אין לדעת כיצד תסתיימנה כל המערכות הפתוחות. המצב הנוכחי אינו משביע רצון. אם יתקבע לטווח ארוך - עקב הסכם בין איראן וארה"ב שהמפרציות יאמצו וישראל תיאלץ להגביל עצמה בעטיו - אפשר שאנו בונים כרגע את כן הזינוק של אויבינו לקראת המערכה העצימה הבאה.
ההתנהלות שלנו מול ממשל טראמפ בעת הזו הולכת ונתפסת כמעבר מיחסי שותפות בין מדינות, ליחסי תלות של מדינה קטנה במעצמה גלובלית. ההבדל הוא תודעתי, אך בעל השלכות קריטיות: אין דין מדינה ריבונית כדין מדינת חסות. "שיחת הצעקות" בין שני המנהיגים החצינה באופן בוטה את ההיררכיה, ואת התלות. הדברים נכונים גם פנימה, באשר לתודעה העצמית שלנו: למשל, ההתערבות השערורייתית של טראמפ בהליך פלילי מתנהל בישראל נגד ראש הממשלה אשר התקבלה במחיאות כפיים על ידי חלק מגורמי הימין.
הקושי מחריף כאשר מעריכים באופן לא נאיבי את עומק הקשר עם ארה"ב. שינויים תרבותיים אצלנו ואצלם מערערים את יחסי הקרבה בין שתי החברות. מחוץ למעגל המיידי של תומכי טראמפ, ישראל נתפסת כנטל בקרב הדמוקרטים והדור הצעיר הרפובליקני. האם ביטחון ישראל ימשיך להיות שיקול מרכזי של מדיניות החוץ האמריקאית בתום עידן טראמפ? האם ליחסים המיוחדים יש תאריך תפוגה בעוד כשנתיים וחצי? ואם כך, מה מתחייב לעשות היום?
*
התשובה השכיחה היא שיש לנצל את חלון ההזדמנויות כל עוד הוא פתוח. אבל טראמפ הוא מנהיג בלתי צפוי לחלוטין. השינוי הקיצוני בהתנהלותו בסוגיות קריטיות, התזות המופרכות שהוא מעלה חדשות לבקרים וזונח כלאחר יד, חוסר המעצורים שלו בהפעלת כוח - כל אלה הופכים את ההישענות עליו לרכיבה על גב נמר. כאשר הקרקע שעליה אנו משעינים את האסטרטגיה הביטחונית שלנו איננה מוצקה, אלא טראמפולינה קופצנית ובלתי צפויה, ראוי לחשוש מפני נפילה כואבת.
החשש איננו מדומיין: טראמפ פועל מתוך אינטרסים (יש אומרים, גם אישיים), והללו, מעצם טבעם, משתנים בהתאם להתפתחויות וגם עקב פעולה מתוכננת של שחקנים ממולחים במפרץ. בראש מעייניו של טראמפ עומדת המערכה הגלובלית בעיקר מול סין. אם ישתכנע ששנמוך מדינת ישראל הוא "רע הכרחי" כדי לבצר את יחסיו עם מדינות מוסלמיות, שהוא זקוק להן במערכה הגלובלית, האם האיש חסר המעצורים יהסס? הסכמי אברהם שהוא חותר אליהם, הם דרך אחת לעצור את סין, אבל אם יתברר שקיימת דרך אחרת, ריאלית יותר להשיג את אותה מטרה, אפשר שמדינת ישראל תושלך לצד הדרך.
במשך שנים התחבטנו האם ראוי להיכנס לברית הגנה משותפת עם ארה"ב, שתחייב אותם (ואותנו) להתגייס לעזרתנו בעת סכנה ביטחונית. הברית תמסד את היחסים באופן שיכבול ממשלים אמריקאיים עתידיים מפני הפניית כתף קרה כלפינו, ובכל זאת ישראל נמנעה מקידום הברית משום ההבנה שמול מכפיל הכוח שנקבל, עומדים - וגוברים - היבטים חשובים של שמירה על העצמאות הישראלית. והנה, במלחמה הנוכחית נוצרה הברית דה-פקטו, ללא דיון ציבורי וללא חתימה על הסכם פורמלי. אנחנו מאבדים את חופש הפעולה בכל החזיתות, נזקקים לאישור אמריקאי ולתיאום מוקדם בהפעלת הכוח, כאשר אין כל ביטחון שהאינטרסים הלאומיים שלנו הם הגורם המכריע בקבלת ההכרעות בבית הלבן.
*
יודגש: אינני מציע שינוי אוריינטציה מארה"ב לחלופה מעצמתית אחרת, אבל יש לנווט בצורה מושכלת את היחסים עם כלל הציבור האמריקאי, על מגוון הזרמים הזהותיים המרכיבים אותו, לא מתוך ייאוש מדוכדך ופטליסטי של "עם לבדד ישכון" ולא מתוך אגרסיביות מתריסה של "ובגויים לא יתחשב". איבדנו את הנכס היקר מכל - התמיכה הדו-מפלגתית בישראל, ונדרשת תוכנית אסטרטגית לרכישתו מחדש. האם נהיה נכונים לשלם מחירים טקטיים, בין היתר בתחום דרך הפעלת הכוח, גם אם יש לכך מחירים פוליטיים מקומיים, על מנת לממש את האסטרטגיה? מנהיגות ישראלית אחראית חייבת לבחון כל מהלך משמעותי, ובוודאי כל הצהרה, מתוך הבנה שעתידנו נשען במידה רבה על חידוש הלגיטימציה של ישראל והתמיכה בה בקרב הציבור האמריקאי. חלק חשוב במהלך זה הוא קימום מערכת היחסים הפגועה עם יהדות ארה"ב, שברובה אינה טראמפיסטית. תמיכתה בנו היא רשת ביטחון חיונית ויש בה פוטנציאל לשמש גשר בחזרה אל לב הקונצנזוס האמריקאי. נדרש תהליך גמילה, ירידה מדודה ומחושבת מהטראמפולינה אל קרקע יותר יציבה.
ידידיה שטרן הוא נשיא JPPI , המכון למדיניות העם היהודי ופרופ' (אמריטוס) למשפטים באוניברסיטת בר־אילן
