מחלוקת. זה הנושא המרכזי בפרשת השבוע, פרשת קורח, וזה אחד הנושאים האקטואליים על סדר יומנו. קורח לא מרוצה מכך שמשה רבנו ואהרון הכהן מנהיגים את העם. הוא רוצה להחליף אותם. אבל את קורח מניעים אגו וכבוד. הוא מדבר בפופוליזם שטחי שגורר את העם למריבה מיותרת וטרגית. אלפי שנים הפרשה הזו היא תמרור אזהרה, ופרשנינו מבקשים שנלמד ממנה איך לא לנהל מחלוקות.
*
בשבת שעברה ראיתי בעיניי איך כן מנהלים מחלוקת. כ-200 חניכים של מכינות קדם-צבאיות חילוניות, כולן שלוחות של מכינת "נחשון", הגיעו ל"שבת חרדים" במלון בירושלים. זה קורה לא מעט, אבל כמעט תמיד כ"מפגש אחדות" חד-פעמי. כל אחד חוזר אחר כך לעולמו. הפעם זה היה משהו אחר. זו שבת שמסיימת שנה שלמה של למידה משותפת.
מתברר שאלפי חרדים וחרדיות צעירים, ואלפי חילונים וחילוניות צעירים, לומדים יחד לאורך השנה, בחברותא, בעשרות מכינות קדם-צבאיות. המילה חברותא אולי מטעה, כאילו הם לומדים רק תורה יחד. ובכן, תוך זמן קצר הם פשוט נהיים חברים.
1 צפייה בגלריה
אבידע בכר, הריסת ביתו של אבידע בבארי, מעגל הבנות ב"שבת חרדים", מעגל הבנים בכנס
(צילומים: צילום מסך מערוץ חדשות 04 , קשר יהודי)
על הבמה הם עלו, זוגות-זוגות. אמיר מהקיבוץ, לצד דוד מרחובות. טלי ממודיעין, לצד אסתי ממודיעין-עילית. לאף צד לא היה קודם חבר מהמגזר השני. ועכשיו, היכרות עומק. חברות נפש.
הרבנית צילי שניידר עומדת מאחורי המיזם, שבימינו הוא באמת פורץ דרך. היא מנהלת ארגון "קשר יהודי", שכבר זכה בעבר בפרס האחדות בבית הנשיא, אבל היא לא הסתפקה במה שהלך על הבמה. היא הפצירה בצעירים להמשיך לשמור על קשר גם אחרי המכינה: "זה נשמע לכם הגיוני שיש במדינה הזו חילוני בלי חבר חרדי? זה נשמע לכם הגיוני שמסתובבים פה חרדים שאין להם חבר חילוני? אנחנו באמת רוצים לתת לתקשורת ולפוליטיקה ולבג"ץ לנהל את היחסים בינינו?".
והנה עוד זוג. בן סיפר לי: "במפגש הראשון באתי טעון. צעקתי עליו שאנחנו אלה שנושאים בנטל, החרדים משתמטים מהחובות שלהם, ופוגעים בביטחון. הם חייבים להיכנס מתחת לאלונקה". אלי, החברותא שלו, ממשיך אותו: "ואני אמרתי שהנטל הוא התורה והמצוות, ובן לא נושא בנטל. אי-אפשר להצליח בארץ ישראל בלי שמירת תורה ומצוות, והוא חייב להיכנס מתחת לאלונקה ולעזור לי". היום הם מחייכים, הם במקום אחר. מבינים יותר את תפיסת העולם אחד של השני, ובעיקר מכבדים. מקשיבים לכאבים, לאידיאולוגיה. מבינים מה קדוש לצד השני. מנסים לגשר, אבל בעיקר נהנים להיות בקשר. עדי המכיניסטית ומרים החרדית סיפרו לי איך כל אחת מהן באה לאחרונה לפגוש את המשפחה של השנייה. אם לכל חילוני ולכל חרדי במדינה היה קשר כזה, היינו במקום אחר.
אני מביטה באולם הענק, ורואה שניים שהתרגשו עוד יותר ממני. אורחי הכבוד של השבת הזו היו ענת וחגי אנגרסט, ההורים של מתן אנגרסט שנחטף פצוע מהטנק שלו, וחזר מהשבי בעזה אחרי שנתיים.
במהלך השבת הם סיפרו לצעירים את סיפורו המדהים של מתן. איך שמר על שפיות ואומץ וערכים בשבי. ואיפה מתן עצמו? נסע לגייס תרומות לצה"ל, בדרום אמריקה.
לקראת סוף השבת, הצעירים הפסיקו לדבר. הם פשוט החלו לשיר ולרקוד, במעגלים ענקיים. חגי הסתכל עליהם נרגש. "אם רק היו משדרים לנו גם תמונות כאלה", אמר. "אחדות, זה מה שאני מבקש שנלמד מכל מה שקרה לנו. לא חייבים להסכים. חייבים להכיר, לאהוב". ענת הסכימה איתו. "תקווה ואופטימיות ואמונה. בכל סוג של משבר, אלה המצרכים הכי חשובים. ואנחנו אומרים זאת מהניסיון הקשה שלנו".
כאן כבר היה לי קשה לשמוע את האנגרסטים, כי הצעירים פשוט קפצו ושאגו "עם ישראל חי" ו"יהיה לי עוד יותר טוב". דור צעיר ושמח, שמסרב לשנוא.
*
ומול התמרורים של פרשת קורח – הנה עוד שלושה אנשים שהשיח שלהם אחר, מחבר, מחזק.
בימים אלה, בקיבוץ בארי שהיה לסמל, הורסים את הבתים שנפגעו ב-7 באוקטובר. נתחיל באלי שרעבי. הוא הגיע לראות את המקום שבו נרצחו אשתו ליאן ובנותיו נויה ויהל. "היה לי חשוב לבוא", אמר כשהחלו ההריסות. "אנחנו העם היהודי, יש לנו די-אן-איי מאוד מיוחד, של לבנות מחדש. אני חושב שדווקא כדי לכבד את הנופלים, אני צריך להתקדם, לבנות חיים של עשייה ומשמעות". ולצד המילים הגדולות, החברים של אלי מהקיבוץ אפילו הביאו כמה בקבוקי בירה, שנפתחו במעמד הזה.
לא רחוק משם, נהרס סופית ביתה של רחל פריקר. "מיליון רגשות מעורבבים", אמרה. "12 וחצי שעות המחבלים היו בתוך הבית הזה, איתי".
פריקר הגיעה למעמד עם רבנים וחברים. "בירכתי ברכת 'הגומל', אמרתי 'מזמור לתודה' וגם הרמנו כוסית. על הבית שהיה, ועל הבית שעוד ייבנה. לא מזמן רב אחד ביקש ממני לקחת אפר מתוך הבית שלי, לקראת החתונה של בנו. יש מנהג כזה, לשים אפר על ראש החתן. הוא נכנס פנימה לקחת אפר, וראה שועל. למי שמכיר, יש סיפור ידוע על רבי עקיבא שראה שועל יוצא מתוך בית המקדש החרב, ואמר שזה סימן שהמקום עוד ייבנה. זה היה סימן גם בשבילי".
אחרי הטקס פריקר חזרה לקראווילה שלה בחצרים, "עם תחושה של שלווה, של סגירת מעגל. אני מנהלת גם את בית הכנסת של בארי, ובקרוב אנחנו בונים גם בית כנסת חדש וגדול בבארי, במרכז הקיבוץ".
אבידע בכר ניהל את החקלאות של בארי. באותו בוקר איבד את רעייתו דנה, בנו כרמל, וגם את רגלו. "זה היה בית של חיים", אמר מול הטרקטור שהרס את ביתו, לפני כמה ימים. "אתה מכיר אישה, בונה משפחה, בונה חיים, ובשנייה אחת הכל נחרב לך. אבל כשמסתכלים על הדברים מלמעלה אתה אומר לעצמך: חובה להקים שוב חיים ומשפחה".
מאז 7 באוקטובר אבידע נושא איתו לכל מקום את מה שהוא מכנה "מגבת הבכי". הוא השתמש בה לא מעט במעמד הזה, בעיקר כשחבריו שרו איתו את "שיר למעלות", רגע לפני שההרס התחיל. הוא ביקש להעביר מסר ביטחוני תקיף כלפי חוץ ("התפכחתי. עזה צריכה לעבור מן העולם") וגם מסר של אחדות כלפי פנים ("הכרתי לראשונה את העם שלי, ואני נפעם מהעוצמות").
אלי, רחל, אבידע, תודה על המילים האלה, שגם הן בונות לא מעט. שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלוקֵינוּ וֵאלֹוקֵי אֲבותֵינוּ, שֶׁתְּחַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה ו ְלִבְרָכָה, וְתִתֶּן לָנוּ חַיִּים אֲרוּכִים, חַיִּים שֶׁל שָׁלוֹם. חַיִּים שֶׁל טוֹבָה, חַיִּים שֶׁל בְּרָכָה, חַיִּים שֶׁל פַּרְנָסָה... יְחַדְּשֵׁהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה, לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, לִישׁוּעָה וּלְנֶחָמָה וְנֹאמַר אמֵן". (מתוך הברכה שאומרים בשבת בבוקר בכל בתי הכנסת בעולם, לקראת חודש תמוז שיחל בשבוע הבא)
