"כל עוד אני ראש ממשלת ישראל — לאיראן לא יהיה נשק גרעיני", כך נמסר בסוף השבוע בהודעה של משרד ראש הממשלה. נתניהו הוסיף שאילולא המסירות שבה פעל במשך 30 שנים, "לאיראן היו מזמן פצצות אטום להשמדת ישראל".
פייק. בואו נמשיך את חוט המחשבה הנלוז הזה שלהם בהפוך על הפוך: כל עוד אתה, מר נתניהו, ראש ממשלה, נמשיך להידרדר לתהומות של פילוג ושנאה בין השבטים שמרכיבים את החברה הישראלית; כל עוד אתה ראש ממשלה, יימשך המצור הבינלאומי על כל ישראלי שהפך תחת הנהגתך לחשוד בהתעללות בעם אחר; כל עוד אתה איתנו, מובטח לנו שהמלחמה לקיומנו תיהפך למלחמת נצח. ניתן היה לבחור בגישה אחרת: להתמודד עם התוצאה ההרסנית מבחינתנו של ההסכם בין ארה"ב לאיראן, שתזכה כתוצאה מהמלחמה מול ארה"ב לתוספת של מאות מיליארדים של דולרים לשיקומה. ישראל תישאר בזירה לבדה מול משטר איסלאמי עוין, בלי אמריקה, בלי העולם. לבד נשכון. זאת ועוד: איראן אף פעם לא רצתה לעבור ממדינת סף למדינה עם פצצה גרעינית. ואתה, מר נתניהו, אין לך את האמצעים להבטיח לנו שתישאר לנצח ראש הממשלה. ולכן, ראש הממשלה הבא יידרש למצוא פתרונות אחרים להגן על קיומנו.
יריד ההבלים: לאורכן של מערכות הבחירות שהעניקו לנתניהו יתרון על פני המתמודדים מולו, נבחרו על ידי מפעילי הקמפיין שלו משפטי מחץ: "אתה יהודי ורק אח"כ ישראלי", "פרס יחלק את ירושלים". עכשיו הם מתנפלים על גדי איזנקוט ולועגים לאנגלית שבפיו. הרשו לי להעריך: הפעם זה לא יעבוד. אחרי מלחמת שלוש השנים זה נגמר. נתניהו מריח את התבוסה. ולנו נותר לזכור לגלות זהירות רבה מול חיה פצועה.
מרתה גלהורן הייתה אולי כתבת המלחמות הראשונה במאה ה-20. לאחרונה קראתי פרקים מהספרים שפירסמה. על מלחמת וייטנאם כתבה: "התקשורת לימדה את ראשי הצבא האמריקאי לקח בל יישכח, שהם מסוגלים להביא לסיום של מלחמות". על תדרוכי העיתונאים במלחמת המפרץ: "האופן האידיוטי שממלאים את העיתונאים בתדרוכים בבתי מלון רחוק משדה הקרב, מחייב לגלות לציבור שהוא לא מקבל את התמונה האמיתית על המתרחש בחזית". תחשבו על זה, מה קיבלנו במלחמת שלוש השנים שלנו.
ישראל נדיבי היה בין הנערים שקלטו אותנו אחרי שעלינו ב-1957. השבוע פגשתי בשבוע הספר את מרים דיקשטיין, שנישאה לנכד של ישראל, עברי דיקשטיין ז"ל. עברי, קצין בגולני, נפל בלבנון ב-2024. היא פירסמה את הספר "עברי אהובי", סיפור אהבתם שלוכד אותך ומעניק את התחושה שיש לנו סיכוי להמשיך כאן עם הדור הזה. הנה קטע מהספר: "אחרי שנפלת נכנסתי לישיבה שלך, עברי. תאר לך. לישיבת שבי חברון. פסעתי בשקט בבית המדרש שעליו סיפרת לי עד שהגעתי למקום שלך. כלומר למקום שהיה שלך. המקום שבו למדת תורה והתפללת וכאבת ושמחת וכספת וחלמת. במקום עדיין מודבקת מדבקה עם השם שלך. בית המדרש היה שקט, הבחורים לא היו. הם יחזרו בסוף בין הזמנים. אתה לא בבין הזמנים. אתה מעל הזמנים, עברי, ועד שבאתי שמה, לא היית". המילה "אהבה" שולטת לאורך כל הספר. רוצו לקרוא.
חברה שאני מאוד מעריך את דעתה אמרה לי בשבוע הספר, שקיימת ציפייה אצל הקוראים לשמוע על תקווה. יוסי בנאי, בשיר שכתב חיים חפר, שר על העוני והעושר: "אדם בוחר לחיות ביושר, להיות הגון כל החיים, הקלף נופל ואז העושר, הוא כבר בכיס הרמאים". לאן שנפנה יחזרו אלינו התמונות הרעות, ולכן נותרה התקווה אחרי 7 באוקטובר. תלכו להצביע.
