המונדיאל נחת בארה"ב ברעש פתאומי כל כך חזק, שאפשר לחשוב כי עד לפני שלושה ימים אף אחד לא אמר לאמריקאים שהם אלה שמארחים את אירוע הספורט שעוצר את העולם. אבל שנייה אחרי שהוא יצא לדרך, הכל השתנה.
48 השעות הראשונות של מונדיאל שהחל תחת עננה כבדה, אווירה פוליטית רעה, כעס אדיר מוצדק על הפיכתו לאירוע לעשירים בלבד וציפיות נמוכות מנבחרת ארה"ב, הראו שוב את כוח-העל של גביע העולם בכדורגל – עוד לא נולדה האווירה השלילית שיכולה לנצח אותו.
הכל החל להשתנות כבר במשחק הפתיחה, אם כי זו באמת לא חוכמה גדולה: מקסיקו היא מדינת הכדורגל היחידה מבין שלוש המארחות. המקסיקנים הרימו מסיבה נהדרת כצפוי, ופיזרו את החביבות הממגנטת שלהם בקליפים שהשתלטו על המדיה החברתית ועשו את הסוויץ'. ביום שישי בצהריים, כשהגיעו התמונות הראשונות מטורונטו, לפני המשחק של קנדה נגד בוסניה והרצגובינה, החלו העיניים להיפתח באמת. עשרות אלפי קנדים צעדו ביחד לאצטדיון הקטן שלהם, מצוידים בתלבושות, שירים, צבעים ועזרים שהכדורגל הצפון-אמריקאי לא אמור להכיר בכלל. או לפחות כך אומר הנרטיב.
זה היה חמוד מאוד, אבל זו עדיין קנדה. המשחק של ארה"ב נגד פרגוואי, כמה שעות אחר כך, היה המבחן האמיתי. המונדיאל הזה זקוק נואשות לנבחרת ארה"ב שתישאר בטורניר כמה שיותר זמן, ובעיקר כזו שהאמריקאים יתחברו אליה. ספק אם היה אי פעם משחק פתיחה שחשיבותו לשבועות הארוכים שיבואו אחריו הייתה גדולה מזו של ארה"ב נגד פרגוואי. היה ברור כי זו הזדמנות אחת ואולי יחידה להביא את המדינה כולה למונדיאל.
שחקני הנבחרת ידעו את זה והתנפלו על ההזדמנות הזו. הם קיבלו משריקת הפתיחה גיבוי אדיר של יותר מ-70 אלף אוהדים באיצטדיון SoFi בלוס-אנג'לס, שריסקו את כל החששות ומילאו את מה שהוא בקלות אחד האצטדיונים המדהימים בעולם. אלפים מהם פשוט חיכו עד הרגע האחרון וראו את המחירים המתועבים צונחים באתרי המכירה החוזרת. כרטיסים מקטגוריה 1 נמכרו בפחות מ-1,150 דולר, זולים יותר מפי שניים מהמחיר המקורי של פיפ“א. כרטיסי קטגוריה 2 ירדו מתחת ל-700 דולר, כ-36 אחוזים מהמחיר המקורי של פיפ"א. היו שהצליחו להשיג כרטיסים ב-200 דולר. זה אולי לא שם אותם בכיסא על קו האמצע, אבל זה הכניס אותם למגרש ועזר להפוך את המשחק הזה למשחק מונדיאל אמיתי ולא סתם מפגש סלבריטאים.
הקהל התחיל להגיע לאצטדיון באינגלווד חמש שעות לפני המשחק, עוקף את הפקקים שישתקו את לוס-אנג'לס מאוחר יותר. בין האוהדים אפשר היה לפגוש את האבות המייסדים, את פסל החירות, ובאמת כל פיסה אמריקאית שאפשר לדמיין. על המסכים הגדולים הועבר הסיקור הטלוויזיוני למשחק מהבוקר, עם שעון ספירה לאחור וצילומים מהאוויר של אוטובוס נבחרת ארה"ב דוהר למגרש, מלווה בניידות משטרה (ואם יש מראה טלוויזיוני שאנשים בלוס-אנג׳לס מזהים, זה צילום מהאוויר של רכב נוסע, מלווה בניידות משטרה, אבל נעזוב את או-ג'יי סימפסון).
חצי שעה לפני המשחק עוד נראה האצטדיון כמעט ריק. הטוקבקיסטים באינטרנט חגגו, אבל זו פשוט תרבות הספורט באמריקה. אין סיבה לשבת על הכיסא לפני שריקת הפתיחה אם אפשר לשתות בירה ולאכול נקניקייה בלחמנייה ב-25 דולר בחוץ. כשהנבחרות עלו למגרש, הכל כבר היה מלא והאווירה רמזה על משהו מיוחד שעומד לקרות. בכל זאת, טום קרוז היה ביציע.
המחצית הראשונה הייתה הטובה ביותר בהיסטוריה של נבחרת כדורגל הגברים של ארה"ב. היא הייתה שומטת לסת. זו כבר לא נבחרת חוטבי העצים הרגילה, זו שיש לה כושר גופני עילאי, חוסן פיזי אדיר, ומעט מאוד כישרון טבעי. הנבחרת הזו ממש שיחקה כדורגל ואפשר היה להרגיש איך בכל שנייה היא מוסיפה לעצמה עוד ועוד אוהדים חדשים. האינטרנט האמריקאי יצא מדעתו. "אני חושב שאנחנו זוכים היום בהרבה אוהדים", אמר אחרי המשחק המאמן הארגנטינאי של ארה"ב, מאוריסיו פוצ'טינו, שהבין היטב את הרגע, "מדהים שכולם ראו משחק כזה".
פתאום התברר גם שבכל פינה בארה"ב היו מסיבות צפייה המוניות; פתאום התברר שאוהדי כדורגל אמריקאים הם כבר לא הסטריאוטיפ העצל, הם מבינים את המשחק ואוהבים אותו. יש להם אפילו ארגון אולטראס שהוקם ב-2007 והלך כמעט 20 שנה במדבר, אבל למונדיאל הזה הגיע מוכן ומבין שזה הרגע שיכול לשנות הכל עבור הכדורגל האמריקאי.
כדי למצוא מקבילה אמריקאית לניצחון של ארה"ב על פרגוואי 1-4, צריך לחזור למונדיאל 1930 באורגוואי, אז נבחרות פרשו מהגביע העולמי בימי 'השפל הגדול', הנבחרות האירופיות הגיעו בספינה, ו-13 המשתתפות שיחקו עם כדור עור שהוחזק עם תפרים ושרוכים. האמריקאים ניצחו פעמיים 0-3, את בלגיה ואת, ובכן, פרגוואי, ואחר כך הלכו להתרכז בכדורסל, בייסבול ופוטבול.
הנבחרת הנוכחית, צעירה, מגוונת, תוצר אמיתי של כור ההיתוך הגדול, נחשבת לדור הזהב של הכדורגל האמריקאי. ההכנה שלה לא הייתה טובה, אבל מומחים חשבו שיש לה פוטנציאל להתפוצץ פתאום. ביום שישי היא אכן התפוצצה פתאום, ואיתה אפשר היה להרגיש איך האווירה הרעילה שהובילה למונדיאל הזה, הפילוג, הפחד משלטונות ההגירה, המחירים הבלתי נסבלים, הכל נמס בשמחה.
זו עדיין לא נבחרת ארה"ב שתאיים על השלבים הגבוהים בטורניר, או לפחות היא לא אמורה לעשות את זה, אבל זו אמריקה, כבר קרו דברים יותר מוזרים. הנה, בעיר שבה אוהדים עוזבים מוקדם אפילו משחק גמר של הלוס-אנג'לס דוג'רס ב-MLB כדי לברוח מהפקקים, היציעים ב-SoFi נשארו מלאים עד הסוף ועשרות אלפים חיכו כדי לחגוג עם שחקני הכדורגל שלהם רגע שהם לא ישכחו אף פעם.
