אחרי פרק הפתיחה במקסיקו, הכניסה לארה"ב עברה דרך דנבר, קולורדו, בדרך לקנזס סיטי, מיזורי. אבל במקום קפה גדול וקונקשן רגוע, מצאנו את עצמנו במשך כחצי שעה בחדר צדדי של רשויות ההגירה. מספר הטיסות שלנו לשבועות הקרובים עוררו כנראה עניין אצל האמריקאים, שהחליטו לבדוק קצת יותר לעומק. וזה לא מקרי. בארה"ב קיימת דריכות גבוהה סביב האפשרות שמונדיאל 2026 ישמש גם כיסוי לניסיונות הגירה בלתי חוקית, כך שהיד על הדרכון רגישה במיוחד.
לצידנו ישבו מקסיקנים עם מבטים משועממים, כאלה שנראו כאילו כבר ראו את הסרט הזה בעבר יותר מפעם אחת. כן הייתה אם טרודה עם בתה הטינאייג'רית שהייתה עסוקה בטלפון. אנחנו, לעומתם, בעיקר הסתכלנו על השעון. הטיסה לקנזס סיטי הלכה והתקרבה, והדרכונים שלנו נשארו בידיים אחרות, נלקחו לבדיקה ועוד בדיקה.
מנקודת מבטו של פקיד הגירה אמריקאי ממש לא מנומנם, המסלול שלנו כנראה נשמע מעט חשוד. מקסיקו סיטי, דנבר, קנזס סיטי, פילדלפיה ובהמשך עוד כמה ערים ברחבי ארה"ב. עיתונאי מישראל או חבר בקאסט של נרקוס? לך תדע. הדקות חלפו, המתח עלה, ואז, כמעט ברגע האחרון, חזרו הדרכונים.
מאותו רגע העלילה עברה מז'אנר של דרמה בירוקרטית לסרט פעולה. השעון מתקתק נגדנו. הוחזרנו לנקודת הבדיקה בגלל פרק הדרכונים. כמו בסצינת הסיום של ארגו, מינוס החשש למות, מצאנו את עצמנו רצים מייל בשדה התעופה של דנוור במהירות שהייתה גורמת גם לסבסטיאן קו להנהן בהערכה. מסועים, מדרגות, עוד מסדרון, עוד פנייה, ובסופו של דבר, על הבאזר ממש, הצלחנו לעלות לטיסה לקנזס סיטי.
אחרי כל זה, ציפתה לנו קבלת פנים שהייתה יכולה להילקח מסדרה אחרת לגמרי. באולם הנחיתות המתינו לנו מתנדבי ומתנדבות פיפ"א מחויכים. כשסיפרנו להם על החוויה שעברנו בדנוור, הם כמעט התנצלו בשם אמריקה כולה. זו הייתה רק ההתחלה.
מתברר שבשעות הראשונות של המונדיאל, איש כמעט לא הגיע לקנזס סיטי. לפחות לא מהתקשורת. שני עיתונאים ישראלים שנפלטו הרגע מדרמת ההגירה בדנבר הפכו לפתע לאטרקציה מקומית. המתנדבים התלהבו לראות סוף-סוף פנים חדשות, עד כדי כך שבדרך למרכז העיר מצאנו את עצמנו נוסעים לבד באוטובוס, כאילו נשכר במיוחד עבורנו. הם גם התעקשו להוביל אותנו כל הדרך להסעה, כמעט עד למושב.
איזה פער ממקסיקו סיטי. כששאלנו איפה מרכז המדיה באצטקה, קיבלנו בדרך כלל נפנוף יד כללי בסגנון "זה אולי שם, לך תחפש לבד, עזוב אותי באמש'ך״, בקנזס סיטי הגישה הפוכה לחלוטין.
המתנדבים לא מסתפקים בהסבר. הם מלווים אותך, מוודאים שהבנת, בודקים שהגעת. ואם צריך, גם לוקחים אותך יד ביד. כשחיכינו לאובר, אחת המתנדבות אפילו התקשרה לנהג כדי להסביר לו בדיוק היכן אנחנו נמצאים ואיך להגיע אלינו. כנראה שאם היינו מבקשים, הם היו מוכנים גם לשבת במקומנו במושב האחורי.
ההבדל הזה בלט בכל פינה. המקסיקנים נותנים לך להרגיש בבית. האמריקאים רוצים לוודא שגם מצאת את המתג של האור.
