1. האחרון שכבש שער עצמי במונדיאל על אדמת ארצות-הברית, אנדרס אסקובר, שילם על כך בחייו. 32 שנים לאחר מכן, דמיאן בובאדייה, קשר נבחרת פרגוואי, שלח את הרגל הלא נכונה במקום ובזמן הלא נכונים והבקיע עבור המארחת את שערה הראשון בטורניר כבר אחרי שבע דקות.
אסקובר נרצח, בעוד בובאדייה, ייבדל לחיים ארוכים, ספג עונש הומני בהרבה – הוא הוחלף בהפסקה. לרוב מדובר בצעד ענישתי כלפי שחקן שביצע טעות קרדינלית. לא הפעם. לבו של גוסטבו אלפא רו, מאמן פרגוואי, יצא אל בובאדייה, והוא העניק לו כרטיס יציאה מהכלא ממשחק שהיה עונש אחד גדול. לבובאדייה יש צרות שהן רק שלו, וכך גם לפרגוואי, הנבחרת המאכזבת ביותר בסוף השבוע הראשון של המשחקים. זו לא התוצאה, כמו הדרך אליה. בניגוד לכל היגיון כדורגל מקובל, במסגרתו כיבוש שער מוביל את הנבחרת שביתרון לרגיעה מסוימת ובמקביל דוחק בסופגת לחפש את השוויון, הלהט והדחף של האמריקאים להבקיע רק התעצמו עם כל שער, בעוד פרגוואי נסוגה לאחור עם כל שער שספגה, מתאמצת לשמור על תוצאה שהייתה במובהק לרעתה.
נבחרת מאכזבת. בובדיז'ה (משמאל) אחרי הגול העצמי
(PATRICK T. FALLON, AFP)
אם תקלה טכנית הייתה מובילה למחיקת הסטריפ עם התוצאה מצדו השמאלי העליון של המסך, אפשר היה לחשוב מהנעשה על הדשא שהתוצאה היא 0:1 לפרגוואי ולא 0:3 לארצות-הברית. רק חילופים מערערים של האמריקאים, והפסקת שתייה בה לגמו השחקנים בורבון ולא מים, אפשרו לפרגוואי להגריל שער מקרי באחת הפעמים הבודדות במשחק בהן התקרבה לרחבה הנכונה. הייתה זו עבורם זכייה בפיס מטופס שהם אפילו לא שלחו. כאשר ירדו השחקנים לחדר ההלבשה אחרי המשחק, פגשו שם את בובאדייה וסיפרו לו שמאוריסיו כבש. צרת רבים חצי נחמה, חשב בובאדייה, וחיוך קטן החל לעלות על שפתיו. חוליו אנסיסו הניח יד על כתפו. "לצד הנכון", אמר, "לצד הנכון", וכתפיו של בובאדייה נשמטו.
אנגלית שפה קשה
2. אבות אבותיו השופטים של ווילטון סמפאיו, הברזילאי שניהל את משחק הפתיחה בין מקסיקו לדרום-
אפריקה, התהלכו בסוואנה שהיא מגרש הכדורגל ערומים כמעט כביום היוולדם. הם לבשו חולצה ומכנסיים, אמנם, גרבו גרביים ונעלו נעליים, אבל בהשוואה לסמפאיו, שצויד במכשור טכנולוגי שהותיר את הרושם כאילו ממש בעוד רגע ישוגר למאדים ממרכז החלל המקסיקני – מצלמת ראש, אוזניה, מדונה – הם היו חשופים לגמרי.
כמה פשוטים היו אז החיים, וכמה מעט אחריות לצדם. מקובל לחשוב שמהפכת ה-VAR הקלה את החיים על השופט, שעד אליה נדרש לבצע עבודה בלתי ניתנת לביצוע עבור בן אנוש – לזקק את האמת האבסולוטית מחוקה שבה הפער בין מותר לאסור הוא מיקרוסקופי ופרשנותה היא בעיני המתבונן. מה רע בקבלת הסיוע שמאפשרת הקדמה האנושית
. אלא שהבעיה עם קדמה היא שלפעמים היא מתקדמת יותר מדי. בעבר כל מה שסמפאיו ודומיו נדרשו להיות זה שופטי כדורגל. כיום הם בין היתר קבלני חוץ של צוותי השידור – גאדג'ט תמים לכאורה, אך כזה שעלול להשפיל את השופט בכך שיחשוף את הריחוק שלו מסיטואציות מסוימות, או לחילופין יציג זווית ראיה אולטימטיבית שבכל זאת לא מנעה החלטה שגויה – ואפילו הארכה של הכרוז.
סמפאיו, שבאופן טבעי מסלול הכשרתו לא כלל קורס בסיסי באנגלית, גולגל בדקה ה-83 בזפת ונוצות של הגלובליזציה ונשלח לעמוד מבוזה בכיכר העיר לעיני מיליארדים. באנגלית שבורה, מגומגמת, שהסריחה ממאמץ ובעיקר ממבוכה, ניסה סמפאיו לתווך לקהל הרחב את החלטת ה-VAR להרחיק בכרטיס אדום את תמבה זוואנה. עיני העגל שתלה בו קוליסו מודאו, בניסיונו הנואש לפרש את רצף המילים הלא קוהרנטי שיצא מפיו של סמפאיו, הלעיגו את האחרון עוד יותר.
לכל הפחות, ובדרכו המיוסרת, סמפאיו הצליח לשבור את הגבולות הסטנדרטיים של דמות השופט. עוד לא נולד השופט שאמא שלו לא עובדת במקצוע העתיק בעולם. שופט הוא אף פעם לא קורבן, הוא תמיד מחולל העוול. מי יכול לגלות אמפתיה כלפי מישהו כזה, שתקינותנו והמוסר שלו מוטלים תמיד בספק? והנה סמפאיו הצליח להפוך את זווית ההסתכלות. הוא אמנם הפך מושא ללעג, אבל לעג, אחרי שהוא שוקע ומתפרק, מתחלף – לפחות בלבבות של אנשים שאינם רשעים - בחמלה ואמפתיה. סמפאיו השופט הראשון בהיסטוריה שהלב יצא אליו. הבדיחה היא לא על חשבונו. היא על חשבון מי שהפך אותו לכזה.
הנקודה הקנדית
3. מקסיקו וארצות-הברית ניצחו, הראשונה בקלות גדולה שלא אפשרה לזקק מסקנה אמיתית על איכותה והשנייה באופן שעלה על כל דמיון ובשל כך עורר התפעלות גדולה, אבל קנדה לא. השוני בתוצאה הולם את היותה של קנדה הצלע השלישית במה שלפעמים מרגיש שהוא אפילו לא משולש. אין לה את הרלוונטיות ההיסטורית של מקסיקו, ולא את ליטרת המשחקים שתארח שכנתם מדרום, ובשל כך היא כמעט נשכחת. כשאומרים "המארחת" מתכוונים לארצות-הברית. כשאומרים "המארחות", מתכוונים לארצות-הברית ולמקסיקו. ומה צריך לומר כשמתכוונים גם לקנדה?
החדשות הטובות הן שזה עובד לשני הכיוונים. הלחץ הגדול על כתפי מקסיקו וארצות-הברית לא רובץ על אלו של קנדה, ועבורה גם תיקו מול נבחרת אירופאית דרג ג' הוא יום טוב במשרד. גם כי זו הנקודה הראשונה אי פעם במונדיאל, ובעיקר כי זו נקודה אחת שהיא שתיים פחות ממה שהגיעו לה. קנדה הייתה מנצחת את דרום-אפריקה ופרגוואי, וגם הייתה מנצחת את בוסניה אלמלא קרן אחת, שהיא לפעמים כל מה שצריך במשחק הלא הוגן הזה שנקרא כדורגל. לא פייר, אבל זה כל הקסם, גם אם לפעמים ההוקוס-פוקוס הופך אותך משפן למטפחת.
היעדר ההתאמה בין מה שקורה במשחק לתוצאה הסופית הוא דווקא משהו שהקנדים, יותר מהאמריקאים, מסוגלים לתפוס. הוקי קרח, להלן הכדורגל שלהם, הוא קצת כזה, להבדיל מהענפים הפופולריים אצל שכנתם, כמו פוטבול, בייסבול וכדורסל, שם התוצאה היא כמעט תמיד שיקוף מדויק, משעמם, של יחסי הכוחות. כדורגל הוא החיים עצמם, ואלו לא תמיד הוגנים.
