השילוב בין פיפ"א לארה"ב מתחיל להיראות כמו ניסוי מסוכן על חשבון הכדורגל. "הפסקת המים" באמצע המחצית, ובעיקר שילוב הפרסומות בתוכה, הופכים בפועל את המשחק למשהו שמזכיר יותר כדורסל: ארבעה רבעים של 22.5 דקות, רק בלי שמישהו ביקש את זה. ומה השלב הבא? פסקי זמן למאמנים? מעודדות? ירי חולצות לקהל? אולי כבר נוסיף באזר ונאשר חילופים אינסופיים, כדי שלא יישאר שום זכר למשחק שהכרנו. השאלה המדאיגה באמת היא האם מעכשיו כל משחק שייערך באור יום יקבל לגיטימציה לעצירה יזומה באמצע המחצית. כי ברגע שזה נכנס, קשה מאוד להוציא את זה.
גם האובססיה האמריקאית והקנדית לסלבס ביציעים הגיעה למונדיאל במלוא הכוח. את כמות הקלוז-אפים שראיין ריינולדס קיבל במשחק של קנדה, הוא לא קיבל גם בסרטים של "דדפול". לא מדובר באדם שסובל ממחסור בתשומת לב, ובואו, אנחנו מקבלים ממנו מספיק גם דרך הסדרה על רקסהאם. הסלבס ימשיכו להגיע לכל משחק, חלקם אולי יראו גול בפעם הראשונה בחיים, ואנחנו נקבל אותם שוב ושוב על המסך במקום אוהדים אמיתיים שטסו אלפי קילומטרים, שילמו אלפי דולרים וחיים את הנבחרת שלהם. אפילו קייל לארין, כובש השער, קיבל פחות יחס ממנו. כי עם כל הכבוד לכדורגל, ריינולדס הגיע וצריך לצלם אותו. הוא לא "גנב את ההצגה" במשחק, נפרש עבורו שטיח אדום.
וזה לא נגמר שם. מצד אחד, פיפ"א מציגה חוקים חדשים שנועדו למנוע בזבוזי זמן. מצד שני, לוקח יותר מדי זמן לחדש את המשחק, וזה עוד לפני שדיברנו על הופעת המחצית המתוכננת בגמר. בסופרבול זה עובד, כי ה-NFL בנתה סביב זה פורמט שלם שפונה לקהל רחב. ההופעה של באד באני הפכה לאחד מאירועי התרבות הגדולים של השנים האחרונות, אבל האם היא באמת תגרום לאנשים בישראל להתחיל לעקוב אחרי ניו-אינגלנד פטריוטס? לא בטוח.
אין טבעי יותר מהחיבור בין כדורגל לתרבות פופ, ומאוד קשה לצאת נגד משהו שעל הנייר נשמע כיף. אבל יש פחד שלקחו את זה צעד אחד יותר מדי. תארו לכם גמר מונדיאל מטורף, 2:2 במחצית, ואז חצי שעה של המתנה עד שהכדור חוזר לזוז. למי יהיה כוח לזה? מי בכלל יקשיב להופעה? המונדיאל לא צריך להפוך לסופרבול כדי להיות גדול. הוא כבר כזה. בסוף יתברר, שההגדלה ל-48 נבחרות הייתה השינוי הכי מינורי שעשו בטורניר. תנו לנו כדורגל טוב ותרגיעו עם הגימיקים.
