דונלד טראמפ אוהב דברים בצלמו. כחלק מהחגיגות ליום הולדתו ה-80 הוא עקר את גן הוורדים היפה שטיפחה ג'קי קנדי בבית הלבן. במקומו בנה זירת אומנויות לחימה עם מקום לאלפי צופים. כמו קולוסיאום ברומא, רק עם פחות הרוגים. אותם הוא כבר משיג במלחמות.
60 מיליון דולר עולה ההפקה הזו, שכוללת כלוב אוקטגון, אוכל וכמעט 500 תאי שירותים ניידים. הנשיא המתבגר השווה את הזירה למגדל אייפל ואמר שאולי לעולם לא יפרק אותה. באמת קשה לחזור אחורה אחרי שהתרגלת לגור עם כלוב למכות בחצר. זה מאוד מעלה את שווי הנכס.
חרדים אוהבים אנשים בצלמו של האל. לכן בחמישי, כשתושב טבריה הציג להם באמצע ההפגנה נגד חוק הגיוס תמונה של הרב דב קוק המתגורר בעיר, הם נתנו לו לעבור. לאישה בדרך לבית החולים הם סירבו. בצילו של האל גם אישה אחרת יצאה עם מוט והותקפה, שניים פצועים מדריסות, נוסעים נתקעו בנתב"ג וחיילים ונהגים לא יכלו לחזור הביתה.
אופירה אסייג אוהבת לומר את דעותיה. יש כאלה שפחות אוהבים לשמוע אותן, אז הם הפגינו מולה שנה אחרי 7 באוקטובר. היא סיפרה לארז טל בערוץ 12 שבזמן ההפגנה בנה אריאל היה לבד בבית וסגר על עצמו את הממ"ד. "הוא היה בטוח שזה מחבלים. הם באו עם אלות בייסבול, מקלות, אבנים, חלק מהם הוציאו את איברי המין שלהם ועשו את הצרכים על החומה. הם ניסו לפרוץ את השער, זרקו חפצים לעבר החצר, זה היה קשוח מאוד. הוא התקשר ואמר 'אמא, יש נוח'בות מחוץ לבית'".
פעם טלוויזיה הייתה ראי של מקום רחוק. הציגה מגמות ושינויים. חבלות, מכות, הפגנות ואלימות שקורות במקום אחר. סימן אזהרה שצריך לשים אליו לב. ואז באו הטלפונים הניידים והמצלמות שאיתן כל אחד יכול לתפוס קטעים קטנים בזמן, לצלם ברזולוציה גבוהה רגשות קטנים. עצבים רגעיים של איש ברחוב, זעם בכביש, ויכוח על מקום בתור. אירוע שמעתה יגדיר את כל תדמיתו של הכועס. אחר כך הגיע מרדכי דוד בחסימות מאורגנות של אנשי שמאל. תיעוד אחד לצופים רבים. הטרדות אגרסיביות מבלי שבכלל ברור מה הוא מבקש למגר.
זה כבר מזמן שהאמת היא לא ערך אלא הימור בפולימרקט. ההמון הוא כלי נשק להתקפה במקום התגוננות, והצורך לנצח חשוב הרבה מהשאלה בשביל מה.
הדמוקרטיה החדשה מאפשרת לך לומר את דעתך, להילחם על זכותך להפגין אותה, אבל היא חייבת להיות הדעה הנכונה. המקום שממנו באת. הסיבה שבגללה כדאי לקום בבוקר. אחדות תחת תיעוב למישהו אחר. בין שאלה חילונים, ובין שאלה דתיים או ערבים. בממשלה שקידשה את השנאה, שהעמיקה את הפערים וששום אקדח מעשן, לרבות יישובי עוטף עזה שעלו באש, לא הצליח לחדור את קדושת הרצון לכוח ולאני, זו לא הפתעה גדולה שהאלימות נהיית קשוחה יותר ברחובות. ואיתה גם האדישות לדברים. אפשר לתת להמונים מופעי אלימות שיגרמו להם קצת להתפרק. לא למרוד נגד הממשלה אבל בכיף כלפי מישהו אחר. לחם ושעשועים. סוסים ומפגינים. ילדים מול המונים.
אולי צריך לאמץ את השיטה האמריקאית. שבתוך הבית אלימות היא רק בידור ואת המלחמות מייבאים מבחוץ. אולי אפילו נכריע בזירה מי צודק. רק שימו מזגן כי נורא חם בארץ. גם בשם הרב, הבן ונשיא ארצות-הברית.
