סיפורי לילה קטנים // קיטי קראותר } תרגום: רמה איילון } סשת } 80 עמ'
הדבר הראשון שמזדקר לעין הוא הוורוד הזה. מי ראה אי-פעם ורוד כזה על ספר? מרוח בצורה כזו? זה לא ורוד-בייבי ילדותי, ולא ורוד מג'נטה בועט, זה גם לא בזוקה, או סלמון... יותר מכל זה מזכיר ורוד-מרקר, ורוד-אולטרה, משהו זר, חייזרי, ובטח זר לכותרת 'סיפורי לילה קטנים'. הדרך היחידה לפגוש ורוד כזה בלילה היא במסיבת טבע (אותו כינוי מוזר למסיבות שעושות התקף לב לקיפודים ומרעידות את נשמות העצים). אבל אולי זה בדיוק מה שיש כאן? מין מסיבת טבע מוזרה?
קיטי קראותר, ילידת 1970, היא סופרת ומאיירת בלגית, זוכת פרס אסטריד לינדגרן, פרס האיור הגבוה בעולם ספרות הילדים. בנימוקי השופטים היא תוארה, ובצדק, כ"מאסטרית של אווירה". קראותר משתמשת בסט כלים מצומצם שכולל עיפרון רגיל, עפרונות צבעוניים ודיו הודי, שהשחור שלו שחור מאוד. 'סיפורי לילה קטנים', אחד מעשרות ספריה, יצא במקור ב-2017 וכעת תורגם על ידי רמה איילון ויצא בהוצאת 'סשת', שמתמקדת בפיקצ'ר-בוקס מוקפדים ויפהפיים. זו יצירה מקורית, מתוקה אך מתוחכמת, עם הומור דק שאינו גורע מהתמימות. מעין מפגש בין 'דובי-דב', ל'מומינים'.
לכאורה, נקודת המוצא של 'סיפורי לילה קטנים' מוכרת: הדובון הקטן מבקש מאמו לספר לו סיפור לפני השינה. אבל לא באמת כך מתחיל הספר. הוא מתחיל בכפולת-איור, שבה נראים הדובון ואמו פוסעים בחושך, ביער, לעבר ביתם. הדמויות מוצללות, מואפלות ומטושטשות, העצים כהים, אולי אפילו מאיימים, השמיים משוחים בוורוד הזה, הפסיכדלי, וכך גם חלונות הבקתה שמחכה בקצה השביל, שבו מובילה אותנו קראותר לעולם הדמדומים שלה. בעמוד הבא הדובון במיטתו, אמו רכונה מעליו. הרקע — ורוד. המיטה — נזירית. כל מה שיש הוא מה שייברא במילותיה של אמא-דובה. למעשה, הדובון לא מבקש סיפור, אלא שלושה סיפורים, ואף חוזר שלוש פעמים על המילה "בבקשה". כלומר, גם סיפור המסגרת שלנו הוא אגדה בפני עצמה, עם אלמנטים מיתיים.
שלושת הסיפורים שאמא-דובה תספר מוכרים כבר לדובון, הוא מבקש אותם במיוחד. בראשון, שומרת הלילה — מעין טרולית פרדס-חנית בשיער ארוך ורגליים יחפות — הולכת עם גונג ביער וקוראת כך לכל החיות ללכת לישון. במרכז הסיפור השני ניצבת זאזא, ילדה עם חרב שמאבדת את דרכה בזמן קטיף פטל ומוזמנת להעביר את הלילה במאורה של עטלף (הורים שמחפשים סיפורים שיזהירו ילדים מללכת עם זרים, שלא לדבר על לישון אצלם, עלולים לחוש חוסר נוחות. זאזא, לעומת זאת, פשוט "מאושרת להיות כאן"). גיבור הסיפור השלישי הוא בו, יצור קטן ומזוקן שאף פעם לא מוריד את המעיל שלו וסובל מקשיי שינה חמורים, זאת למרות שהוא ישן במיטה שעשויה מנוצות ינשוף רכות. בו יוצא למסע חיפוש אחר השינה ונעזר בחברו הלוטרה אוטו, שנוהג לכתוב שירים על אבנים ואז להשליך אותן לים. כל הסיפורים, אם כך, עוסקים במעבר מערות לשינה: ברצון להמשיך לשחק, בפחד מהלילה, ובנדודי שינה. היער – אפל וצבעוני, שקט ורוחש, מרגיע ומפחיד – הוא ארץ השינה עצמה, וקראותר, בקו האיורי הייחודי שלה, ובניגוד בין ורוד-מכושף לשחור-מפחיד, מיטיבה להוביל אותנו בשביל שביער.
"השמים שחורים עכשיו. אפשר לסמוך על הכוכבים שילוו אותנו אל הבוקר", אומרת שומרת הלילה, ואכן, כולם הולכים לישון. שומרת הלילה נכנסת גם היא למיטתה, ואז מבינה משהו מטריד: "'אבל מי יגיד לי שהגיע הזמן ללכת לישון?'. היא פרצה בצחוק. בכל לילה, זה היה הטקס האהוב עליה. היא נטלה את הגונג בעדינות, והשמיעה צליל שופע מתיקות ורוך". המהלך הזה מבסס את ההשערה שגיבור הספר הוא לא הדובון הקטן מסיפור המסגרת, וגם לא אף אחד מגיבורי שלושת הסיפורים — אלא זו שמספרת את הסיפורים, או אולי אפילו מלאכת טוויית הסיפור ובריאת העולמות עצמה. שומרת הלילה לא באמת חוששת ולא באמת שואלת "מי יגיד לי ללכת לישון?", היא צוחקת כי זה משחק, זה סיפור, זה האופן שבו אנחנו, כמבוגרים, לומדים לטוות לעצמנו את הסיפור שלנו; כדי שנוכל לישון, וגם לקום בבוקר.
כשם שהספר נפתח באיורים בלבד, כך הוא גם מסתיים. אחרי שהדובון הולך לישון אנחנו נפרדים מהטקסט. שקט. בשני איורים נראים גיבורי כל הסיפורים נכנסים לחדר השינה דרך החלון, ונרדמים עם הדובון במיטתו. האיור האחרון שייך לאמא: היא יושבת בכורסה וקוראת בספר, בספר הזה ממש. כולם ישנים והמספרת עדיין ערה. •
