אז מה בעצם היה לנו? הבטיחו לנו: שינוי משטר, חיסול תוכנית הגרעין, חיסול הטילים הבליסטיים, ניתוק התמיכה בפרוקסיז. במקביל, התרברבו באוזנינו בתיאום חסר תקדים עם ארה"ב, הן בפן הצבאי והן בפן המדיני. העלו על נס הישגים צבאיים חסרי תקדים בהשמדת בנק מטרות איכותי שכלל את צמרת המנהיגות ומתקנים צבאיים אסטרטגיים.
עד כאן הבטחות הניצחון המוחלט. ומה קיבלנו? המשטר לא השתנה והוא מתפקד ביעילות ובאכזריות כקודם, בלי סימן שהוא מאבד שליטה או שהעם עומד להפיל אותו. תוכנית הגרעין ניזוקה אבל האורניום המועשר נותר כולו בידי איראן, ולא ברור כמה זמן ייקח לשקם את מתקני הטיפול וההעשרה. ההערכות מדברות על כשנתיים.
הטילים הבליסטיים התמעטו, אך עדיין נותרה בידי האיראנים כמות גדולה שמאפשרת לאיים בירי אפקטיבי על ישראל ומדינות המפרץ. גם יכולת הייצור לא שותקה, להפך: ראינו שתעשיית הטילים הצליחה להגביר את הייצור בין עם כלביא לשאגת הארי ולמלא את המחסנים במידה מספקת כדי לתקוף ולהסב נזקים למתקנים ישראליים ואמריקאיים, ובו בזמן לדלדל משמעותית את מלאי טילי היירוט שלנו ושל ארה"ב.
ההתחייבות של איראן שלא תשיג נשק גרעיני לא שווה כקליפת השום. ראינו את ההתחייבות הזאת גם בהסכם הגרעין של אובמה. מי מאמין למילה שאיראן חותמת עליה?
והפרוקסיז? עומדים על הרגליים ומשתקמים: חמאס משתלט על האוכלוסייה וחוסם פריסה של כוחות השלום בתוכנית טראמפ. חיזבאללה נלחם בצה"ל ומסב אבידות ללוחמים, תוך הסבת נזקים לאזור הצפון, והחות'ים יורים כשמתחשק להם.
מלבד זאת, איראן חונקת את הכלכלה העולמית באמצעות סגירת מצר הורמוז (מהלך שאיש לא צפה) והחות'ים חוסמים מדי פעם את מצר באב אל-מנדאב. איראן מנהלת מו"מ לאיטה, כאילו שום דבר לא בוער לה ומצליחה לסחוט ויתורים מטראמפ (כמו שחרור כספים מוקפאים). היא מסתכלת לארה"ב בלבן שבעיניים ולא מתרשמת מאיומי טראמפ, להפך: היא מרשה לעצמה מדי פעם להפציץ פה ושם, ואפילו לירות על ישראל כדי לאחד את הזירות עם לבנון.
אי-אפשר לומר שניצחנו אותם ניצחון מוחלט, גם אם נתאמץ מאוד.
כל הז'יטונים על טראמפ
במישור המדיני, ארה"ב מדירה את ישראל מהשיחות עם איראן ולא מתחשבת ברצונותיה. האינטרס הישראלי כלל לא נלקח בחשבון וישראל אפילו לא מקבלת מידע על פרטי הדיונים ומועדי הפגישות והחתימות. בד בבד, כל תחום ההסברה הוזנח לחלוטין, ובתקשורת ודעת הקהל בעולם ישראל נתפסת כמי שגררה את טראמפ למלחמה מיותרת ולא מובנת, גרמה להרס והרג בלי הצדקה, וממשיכה בכך גם בלבנון. הסקרים מראים שישראל נמנית כיום עם קומץ המדינות השנואות בעולם, והדבר גורר חרמות והפגנות בכל מקום, בהמשך לגל העוינות והחרמות בעקבות המלחמה בעזה.
מול הדיסוננס הזה נתניהו משווק נרטיב של ניצחון. הוא אומר שישראל חזקה מתמיד ואיראן חלשה מתמיד. הוא אומר שישראל שינתה את פני המזרח התיכון – החלטה שקיבל כבר ב-7 באוקטובר. הוא מונה את רשימת החיסולים המפוארת: חמינאי, נסראללה, הנייה, סינוואר, דף ופואד שוכר. הכל טוב ויפה. ישראל פועלת כבר זמן רב לפי העיקרון שמה שלא הולך בכוח ילך בעוד יותר כוח. אבל במזרח התיכון זה לא מספיק. חייבים רגל מדינית מסיימת. ובכל החזיתות שום דבר לא נסגר ורק מתארך ומתארך כמו מסטיק, ובינתיים השנאה כלפי ישראל בעולם רק מתחזקת. נתניהו שיכנע את עצמו שלא צריך הסברה וכי במזרח התיכון מעריכים רק את החזקים.
נתניהו שם את כל הז'יטונים על טראמפ. הוא הימר עליו ושם בו את מבטחו. הישראלים התבשמו מכך שטראמפ הוא הנשיא הכי ידידותי לישראל אי פעם. והוא אכן עשה מהלכים גדולים והיסטוריים: העביר השגרירות האמריקאית לירושלים; הכיר ברמת הגולן; הביא לשחרור החטופים. אבל כאשר אתה משתף פעולה עם מעצמה אתה צריך לקחת בחשבון שמתישהו האינטרסים שלך לא יהיו זהים לאינטרסים של אמריקה. עכשיו האינטרס של טראמפ הוא אחר משל ישראל: לעצור את המלחמה ולהביא להסכם בכל מחיר, גם אם זה הסכם מחורבן. אבל העיקר שלרגל יום הולדתו ה-80 יש לו מזכר הבנות. מצרי הורמוז ייפתחו. מחירי הדלק יירדו. לא חשוב שמזכר ההבנות הזה אולי אפילו יותר גרוע מהסכם הגרעין של אובמה.
אנשי נתניהו טוענים כי למרות האכזבה מההסכם המסתמן, ההישגים הצבאיים מול איראן גדולים. איראן כבר לא מדינת סף גרעינית. פרויקט הגרעין הוסג שנים לאחור. איראן לא מסוגלת לייצר עשרות אלפי טילים כפי שתיכננה. יש לה רק מה שנשאר לה.
נתניהו עכשיו בבעיה קשה. אומנם בשבוע שעבר הוא אמר פעמיים לא לטראמפ – פעם אחת בתקיפה בדאחייה ופעם שנייה בתקיפה באיראן. אבל באותה מידה טראמפ שם ברקס כבר כמה פעמים וגם חשף את החולשה של נתניהו: בלעדיי כבר היית יושב בכלא. אם לא אני ישראל כבר הייתה מושמדת.
מדובר באסון אסטרטגי: ישראל אולי חזקה מתמיד, אבל היא הפכה לסוג של מדינת חסות של ארה"ב. היא תלויה בה לטוב ולרע.
שמים ברקס לנתניהו
ובעוד טראמפ תוקף את נשיא המדינה יצחק הרצוג ועולב בו בגלל שלא נותן לנתניהו חנינה – הרצוג מפליא בחנופה לנשיא טראמפ לרגל יום הולדתו ה-80: "המסע המרשים שלך לבית הלבן מייצג את רוחבו של החלום האמריקאי וכוחה של נחישותך שלך. עם ישראל מודה לך על מנהיגותך בעימות עם אימפריית הרשע של איראן ועל מחויבותך הבלתי מעורערת לביטחון ישראל. לעולם לא נשכח את המאמצים הבלתי נלאים שלך להשגת שחרורם של חטופינו היקרים. שתוביל את המזה”ת והעולם לעבר שלום וביטחון ותחזק את השותפות הייחודית בין ארה"ב לישראל. במסורת היהודית נאמר שבגיל 80 זוכים לכוח ייחודי. שתיהנה ממשפחתך היפה ומיובלים רבים באושר וברכה ושמחה", אמר הרצוג, כאילו כדי להוכיח שאנחנו באמת מדינת חסות.
כעת המבחן הגדול הוא מה יקרה עם לבנון: צריך להיערך לאפשרות שטראמפ ישים ברקס לישראל ויורה לה להפסיק את האש. ישראל תוכל לפעול נגד איומים מתהווים אבל לא מן הנמנע שהפעם האיראנים יעצרו את חיזבאללה מלירות ואפילו יורו לו לעלות מצפון לליטני כדי לא לתת תירוץ לישראל להמשיך בירי. זה יאפשר לחיזבאללה להתחיל להשתקם ויחל שעון העצר לסבב הבא בלבנון.
בינתיים ישראל תקפה בדאחייה אחרי שורת תקיפות של חיזבאללה בתוך שטח ישראל. לכאורה ישראל שומרת על המשוואה ומרשה לעצמה לתקוף ביום החתימה על מזכר ההבנות. לכאורה דבר אמיץ עם פוטנציאל לתגובה איראנית. שני מטוסי קרב. ארבעה חימושים. מפקדה של חיזבאללה. ארבעה הרוגים ומספר פצועים. טראמפ השתלח בנתניהו האשים אותו באובדן שיקול דעת והשפיל אותו. רק בגלל שחשב שהוא מנסה לסכל את ההסכם שלו, ובינתיים נירמל ירי לעבר ישראל.
השאלה היא מה יעשו האיראנים. אחרי כמעט שלוש שנים של מלחמה שבה אף חזית לא סגורה, אין ניצחון מוחלט. הסבב הבא מול איראן, חיזבאללה וחמאס הוא רק עניין של זמן. כבר אי-אפשר לדבר על ניצחונות מוחלטים. כדאי אולי להיות קצת צנועים בשאיפות שלנו.
