עובדתית, ניו-יורק חיכתה 53 שנה לאליפות כדורסל של הניקס, אבל כשזו סוף-סוף הגיעה, החגיגות לא היו קשורות לכדורסל. גם כי להגיד שהניקס היא "קבוצת הכדורסל של ניו-יורק" זו הגדרה חלקית מאוד, וגם כי כשאנשים נתלו ביום ראשון לפנות בוקר מהמרפסות והמונים שרו ביחד על "ג'ונגל בטון שבו נוצרים חלומות", ניו-יורק חגגה הרבה יותר מכדורסל. היא חגגה החלמה.
גם 25 שנה אחרי, ניו-יורק לא לגמרי חזרה לעצמה מקטסטרופת 11 בספטמבר, בה איבדה כמעט 3,000 אוהדים של הניקס (ועוד לפחות 6,000 שמתו מאז אחרי שנחשפו לרעלים באותו יום ארור). אחר כך באה הקורונה ולקחה עוד 50 אלף אוהדים. היא נראית ומתנהגת בדיוק כמו אותה עיר כי היא חזקה מהרוח, אבל היא איבדה את היכולת לחגוג ספונטנית עד-לא-ידע, להתאחד מהברונקס לפאתי ברוקלין מאחורי משהו משמח באמת, לזכור שאין כמוה בכל העולם. בשבת בלילה כל זה חזר, ורק ניו-יורק ניקס יכלו לעשות את זה.
על האליפות השלישית בהיסטוריה של הניקס, שהגיעה אחרי ניצחון 90:94 ו-1:4 בסדרה נגד סן-אנטוניו, יספרו הצעירים שטיפסו על עמודי חשמל לנכדים שלהם. הם ילחשו את שמו של ג'יילן ברנסון כמו את שמותיהם של בייב רות' וג'ו דימאג'יו ודרק ג'יטר ו-וויליס ריד. הם יתארו בפניהם את אחת האליפויות המקסימות בהיסטוריה של הספורט האמריקאי - קבוצת אנדרדוג שחיברה ריצת פלייאוף שכמובן יעשו עליה סרטים, אבל גם הסרטים לא יסבירו אותה באמת.
כל הרובעים התחברו
אין בעולם עוד עיר בסדר הגודל התרבותי של ניו-יורק, שכל תושביה אוהדים את אותה קבוצה. זה לא הגיוני. לברוקלין יש, מילולית, קבוצת NBA משלה, אבל כל הרובע רקד על גשר ברוקלין. היו חגיגות בקווינס, שם משחקים ניו-יורק מטס, ובברונקס, שם משחקים היאנקיז. היו חגיגות בניו-ג'רזי, שם משחקים הסופרנוס, ובקונטיקט, שם סתם הולכים לישון, ובצד השני של היבשת, בלוס-אנג'לס, לשם עוברים ניו-יורקרים כשאי-אפשר יותר עם החורף הזה.
הכדורסל תמיד היה הדבר האחד שחיבר את ניו-יורק, עיר של 8.5 מיליון תושבים שהגיעו מ-150 מדינות ודוברים יותר מ-800 שפות. הם לא מסכימים על כלום, לא על כמה מסים צריך לשלם ולא על המקום בו יש את הבייגל הכי טוב, אבל בחודשיים האחרונים הם הפכו למשפחה. בסוף, אפילו בניו-יורק - ואולי דווקא בניו-יורק - בני אדם רוצים להיות חלק מקהילה. הניקס הכריחו את כולם לצאת החוצה ולצרוח לשמיים, ביחד.
ניו-יורקרים אהבו את הניקס גם כשעל המגרש התרוצצו שחקנים שלא הייתה שום הצדקה שילבשו את הגופייה הזו, אבל את הקבוצה הנוכחית הם אהבו במיוחד, עוד לפני שהפכה פתאום לקונטנדרית אמיתית. ליאון רוז, הנשיא לענייני כדורסל, בנה קבוצה שלהגיד ש"השלם שלה גדול מסך חלקיו" זה עלבון לקלישאה. את הפאזל של רוז ילמדו עכשיו בכל הליגה. חלונות ההזדמנויות מצטמצמים כל הזמן, אין יותר שושלות, אף אחד לא יזכה בחמש אליפויות, צריך לנצח כאן ועכשיו.
השיעור של וומבי
רוז חיבר קבוצה של שחקנים שכולם הסתובבו עם תיק גב מעיק של מבטים ספקניים: קארל-אנטוני טאונס, שבמשך שנים שמע כמה טסטוסטרון חסר לו; או-ג'י אנונובי, חתיכת אניגמה שלידה קוואי לנארד הוא פטפטן שלא סותם את הפה; מיקל "השתגעתם, מי נותן חמש בחירות סיבוב ראשון בשבילו" ברידג'ס; ג'וש הארט, שכולם תמיד אהבו ואף אחד לא חשב שהוא יכול להיות שחקן חמישייה אצל מועמדת לאליפות. וג'יילן ברנסון, שחקן של 1.88 מ', שלא יכול לקפוץ, ועכשיו הוא ה-MVP של סדרת הגמר והגארד השני בסך הכל בעידן המודרני שקולע 45 נקודות במשחק אליפות. הראשון היה מייקל ג'ורדן, שמתחת לניתור שלו אפשר להכניס את כל ברנסון.
בקיץ שעבר הוסיף רוז את החוליה החסרה: המאמן מייק בראון. הוא שיחרר את השחקנים האלה, איפשר להם לשחק בכאוס עם שליטה, ובעיקר סמך על האופי שלהם. עכשיו הוא אלוף NBA, ובגיל 56 כבר יש לו קריירת אימון מלאה בכל כך הרבה גאות ושפל - פעמיים מאמן העונה, ארבעה פיטורים - שכנראה רק הוא יכול היה להוביל את הניקס לאליפות.
האליפות הזו תיזכר לנצח גם כי באמת לא היה רחוק שהיא תהפוך לעוד שיברון לב צפוי עבור הניקס. סן-אנטוניו ספרס, קבוצה מוכשרת הרבה יותר, שלטה בחלקים גדולים מאוד מהסדרה. למעשה, קשה לחשוב על עוד סדרת גמר בה הקבוצה שהובילה 177 דקות, או 74 אחוז מהזמן, הפסידה. ועוד 4:1.
הספרס מאוד צעירים והגיעו הרבה יותר רחוק מכפי שאפשר היה להעריך בתחילת העונה, אבל הצורה בה הפסידו בסדרה הזו תצלק את המועדון ואי-אפשר לדעת איך תשפיע על שחקנים כל כך צעירים. ויקטור וומבניאמה הוא פריק חכם וכריזמטי, הדבר הכי טוב שקרה לליגה בעשור האחרון, אבל הסדרה הזו חשפה עד כמה הוא צעיר, מתקשה לשלוט ברגשות, מפונק, ולחלוטין עוד לא בנוי להוביל קבוצה לאליפות. זה רק יהפוך את העונה הבאה שלו למרתקת עוד יותר והוא יזכה בעתיד בטבעת, אבל הוא גם תמיד יהיה מחובר - מהצד הלא נכון - לאחת האליפויות היפות, המרגשות והכל כך רומנטיות בהיסטוריה של הספורט.
ביום חמישי תעצור ניו-יורק למצעד ניצחון מהסוג שהתושבים שלה לא ראו אף פעם. היא תחגוג עוד ימים ולילות רבים, אבל גם כשייגמרו הכוח והשמפניות, היא תמשיך לשחק כדורסל במגרשים שנמצאים בכל פינה בעיר. קשישים לבנים עם ברכיים דפוקות ישחקו נגד נערים שחורים בני 17, וכולם ייזכרו שניו-יורק תמיד תהיה התקווה הגדולה האחרונה של האנושות, והיא תמיד תעשה זאת כשהיא מחזיקה כדורסל ביד.
