במילון כלשהו ליד ההגדרה "בומר" יש תמונה של סטיבן ספילברג. יליד דקה ורבע לאחר מלחמת העולם השנייה, שאביו לחם בה והבטיח לו עתיד טוב ומשגשג יותר והותיר אותו רוכב באופניים בפרברים אחרי גירושים מכוערים. הבייבי טרף את העולם, נהנה בסיקסטיז, חולל מהפכה בסבנטיז, השתלט על הוליווד, נהייה מגה-קפיטליסט, מכר צעצועים, התגרש בעצמו והתחתן בשנית, גילה בהדרגה את יהדותו, התאבסס על המלחמה של אבא ואז נכנס בעצמו למשבצת האב והסב המגונן על צאצאיו המילניאליים שדוחף בכל סרט סיסמאות של "תיקון עולם".
אבל הבומר הממוצע בארה"ב לא דומה בכלום לספילברג, ולא רק מבחינת מצב העו"ש. רובם שקועים ביקום החלופי של פוקס ניוז, מקללים את המסך ושואלים למה הם מוקפים בשחורים, ערבים ואסיאתים. מבחינתם, הבומר האולטימטיבי חגג 80 השבוע עם קרב היאבקות בבית הלבן. אבל זה לא עוד טקסט על טראמפ, אלא על ספילברג: אי.טי ואינדיאנה ג'ונס אולי מעטרים עדיין פוסטרים של בני 40 פלוס, אבל הבורא שלהם יצא מזמן מהאופנה. למעשה, כבר 15 שנה (מאז 'לינקולן') שהאיש שהמציא את המונח "שוברי קופות" מביים רק כישלונות. המבקרים סוף-סוף למדו לאהוב אותו, אבל הקהל לא היה מעוניין בעוד גרסה של 'סיפור הפרברים' או צלילה לילדותו ב'הפייבלמנים'. ואז הגיע 'התגלית'.
כן, סרט חייזרים, עם מבטי פליאה, מעולה למדי אבל גם רחוק משיאיו בז'אנר, הוכרז השבוע כשובר קופות מרשים וזה די מוזר, כי 'התגלית' כל כך מיושן שהוא כמעט חתרני: סרט עם סיפור מקורי, מרדפי מכוניות כמו פעם, ובעיקר הומניזם ואמונה באדם. בסרט (אין כאן ספוילרים) הגילוי של החייזרים מגיע במקביל לכל האנושות, שמתאחדת לראות אותם בטלוויזיה. אוקיי, כמה מציצים בטלפון, אבל כולם נחשפים לשידור טלוויזיוני באמצעות תחנה בקנזס ולא הטלגרם. אין מי שצועק "פייק" וגם מי שמעלה את התהייה "AI" משתתק בשנייה. זה לא מדויק או אמין, אבל זה עובד.
טראמפ עוזב עוד שנתיים וקצת את הבית הלבן, והסרט שביים בן גילו הליברלי - שמנסה לשכנע את הצעירים המיואשים שכל הזעם העצור בחברה הוא קצף על פני המים ויחלוף - מתברר כסופר-רלוונטי. אין כאן נבואה, רק הבחנה: אם נגלה יום אחד שעייפנו מפוליטיקה רעילה, ייתכן ש"התגלית" אכן ראוי לשמו.
