ארצות הברית של הנשיא טראמפ עלולה לשמוט את הכדור ולהפוך הישגים צבאיים וכלכליים חסרי תקדים מול משטר האייתולות - להחמצה מדינית בעלת השלכות ארוכות טווח.
המתקפה האמריקאית-ישראלית והמצור בהורמוז ניפצו את ההיגיון האיראני, החלישו את צבאה וכלכלתה ואת ההסתמכות על ארגוני הפרוקסי המשרתים אותה. איראן של תחילת הפסקת האש הפכה ממדינת סף גרעינית לכזו שעל סף התמוטטות.
דווקא בשל שינוי המגמה שממשלו של טראמפ הפגין עד לאחרונה כלפי איראן, נזקי ההסכם המסתמן מהווים תמרור אזהרה הממחיש את חולשת המערב מול משטרים דיקטטורים אלימים. בחירת טראמפ להסתמך על "הסכמת איראן להמנע מפיתוח נשק גרעיני" תמוהה, בין היתר, לנוכח האזהרה שקיבל מה-CIA על המשחק הכפול שלה.
הבעת האמון בהתחייבויות האיראניות מזכירה לא במעט את האמון של צ'מברלין בהבטחות של היטלר לפתרון המחלוקות באירופה, בדרכי שלום, או את המשך ההידברות עם ערפאת בימי אוסלו, למרות נאומו בו אמר כי ההסכם עם ישראל הוא כמו "הסכם חודייביה".
ההגעה להסכם הפסקת אש בשלב הנוכחי משקפת ארבע שגיאות אמריקאיות מרכזיות:
הראשונה – ויתור על חלק מיעדי המלחמה. ארה"ב חזרה בה למעשה מהדרישה לעמוד ביעדים רחבים יותר, שכללו לא רק את הסרת האיום הגרעיני, אלא גם את ביטול איום הטילים הבליסטיים והפסקת התמיכה בארגוני הפרוקסי. להצבת יעדים שאפתניים ולאי-מימושם יש מחיר כבד במונחי אמינות והרתעה.
השנייה – פגיעה אפשרית בהסכמי אברהם. מדינות המפרץ המתונות, שראו בארה"ב משענת למול האיום האיראני, עלולות לחשב מחדש את מסלולן, עובדה היכולה לפגוע בנכונותן להצטרף למעגל הסכמי אברהם.
השלישית – זמן וושינגטון מול זמן טהרן. שאיפתו של טראמפ להגיע במהירות להסכם שיפתח את מיצרי הורמוז, נשענת על תפיסת זמן מערבית המבקשת תוצאות מיידיות. מנגד ניצב משטר מהפכני שעבורו הזמן הוא משאב אסטרטגי ולא מגבלה. העכשוויות המערבית עשויה להניב הישגים טקטיים מהירים, אך פעמים רבות היא דוחה את ההתמודדות עם שורש הבעיה. ישראל למדה זאת היטב בנסיגה מלבנון ובהתנתקות מרצועת עזה.
הרביעית – חיבור הזירות. ישראל התעקשה והצליחה לייצר משוואה חדשה במזה"ת ולנתק בין ספינת האם האיראנית לשלוחתה בלבנון. ניסיון לכלול את לבנון בהסכם מחזק מחדש את ההיגיון האיראני במרחב.
ארה"ב של טראמפ חוזרת לתבניות העבר. במלחמת יום הכיפורים נענתה ישראל לדרישתו של הנרי קיסינג'ר שלא להשמיד את הארמיה השלישית. במלחמת המפרץ דרש ממשל בוש האב משמיר שלא להגיב למתקפות הסקאדים. הלקח ההיסטורי ברור: הברית עם ארה"ב חשובה, אך במקביל על ישראל להימנע מתלות מוחלטת בה. לשם כך עלינו להבטיח יכולת לחימה עצמאית גם כשלא נזכה לגיבוי מלא מצד וושינגטון.
הבנה זו מחייבת השקעה נרחבת בתעשיות הביטחוניות, הגדלת מלאי החירום וביזור מקורות הרכש של אמצעי לחימה חיוניים. במקביל, ישראל צריכה להעמיק את קשריה האסטרטגיים עם מדינות נוספות ובהן הודו, האמירויות, יוון, קפריסין ואחרות.
נקודת הזמן הנוכחית קריטית לעיצוב מאזן הכוחות במזרח התיכון לשנים הבאות. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה הבלגה על פגיעה בריבונותה. קו אדום זה חייב להיות ברור לאויביה, אך גם לידידיה. רצועות הבטחון בלבנון, עזה וסוריה משקפות שינוי גישה של ישראל. שותפינו הקרובים יהיו חייבים להבין שההגנה על ריבונותנו אינה נתונה למשא ומתן. כל גישה אחרת עלולה לגבות בעתיד מחיר כבד בהרבה מזה שנדמה שנחסך בהווה.
בשל שינוי המגמה שהממשל הפגין עד לאחרונה כלפי איראן, נזקי ההסכם המסתמן הם תמרור אזהרה הממחיש את חולשת המערב מול משטרים דיקטטורים אלימים
