כדרכו של כל טורניר ברמה עולמית, כבר יצא לי לשמוע דעות בנוסח "זה לא מה שציפינו" אחרי פחות משבוע של מונדיאל. ציטוטים של אוהדים שלא מוכנים לתת צ'אנס לתחרות היוקרתית - אבל יקבלו את האיכות המתבקשת במנות גדושות ככל שהמשחקים ינועו קדימה. זהו, כמו שנוהגים לומר, שלב הגישושים. אני מבטיח לכם שגם גביע העולם הנוכחי יסתיים בכדורגל למזכרת.
עיקר הבעיה - בהנחה שיש "בעיה" מסוימת - נעוץ בכך שהכדורגל כיום הוא מפגש סילונים, כשהמגינים המהירים מנסים כוחם מול החלוצים המהירים אי פעם. כשיש הבדל ברמת המהירות, רואים הצלחות מיידיות לטובת המטוסים האנושיים. אבל מה קורה כשההגנות מהירות, מתוזמנות וטקטיות לעילא, כאילו היה זה משחק שחמט? מקרה כזה ראינו במשחק בין ברזיל למרוקו. באגף ימין העורפי של מרוקו שיחק אשרף חכימי, ובאותו אגף ובקרב על כל סנטימטר התייצב הספרינטר המושלם ויניסיוס. השוויון של ברזיל מרגלי החלוץ הגיע בפעם הראשונה והיחידה שבה חכימי לא שמר עליו. כאן הסתיימה החגיגה, כי המגן חזר לעצמו וסגר לחלוטין את הברזילאי.
ההבדל הגדול בין המשחק של ימים אלה לאגדות שנות ה-70 וה-80, הוא שאין מקום לרבי-אמנים בטיפול בכדור שגם לוקים באיטיות. כיום, במדינות המובילות מחפשים קודם כל את הילדים המהירים, לפני כל אבחנה אחרת - ואגב, זה מה שחסר מסורתית לשחקני ישראל המחפשים כבר 56 שנה את הדרך למונדיאל שני. האולימפיאדות ומשחקי גביע העולם חיים בדואליות: המדינות שמצטיינות באתלטיקה, מצטיינות פחות או יותר גם במונדיאלים.
לא סתם כדורגלני הצמרת של היום מרוויחים סכומים אגדיים: הם מושלמים. מהירים. חזקים וחדים כתער. מזכיר את מה שרוני רוזנטל אמר לי בראיון: לשום שחקן מליברפול של 1990, איתה לקח אליפות, היה סיכוי כלשהו להיכנס אפילו לקבוצת המילואים של המועדון היום. מדובר בשני שלבים שונים ורחוקים של התפתחות הכדורגל.
פעם, בתקופת שלמה שרף, מאמן הנבחרת הכריז באחד האימונים על תחרות ריצה ל-100 מטר בין שחקניו. משה אייזנברג, שהיה האתלט האמיתי היחיד בסגל, ניצח. הלוואי ואפשר היה לארגן תחרות כזו בין הסילונים של המונדיאל.
