הפרק החמישי של "צעצוע של סיפור" מציב כנבל מרכזי את הטאבלט ומתבכיין על כך שילדים כיום לא משחקים עוד בצעצועים, אבל האמת שהסדרה בוכה על עצמה. זו ענתיקה בת יותר מ-30 שנה, עם שחקנים בני 60-70, והפאניקה מפני חוסר הרלוונטיות ניכרת.
אז מה עושים בפיקסאר? את אותו הדבר בדיוק, תודה ששאלתם. הסרט מציג מילולית את אותו סיפור כמו ארבעת קודמיו: שוב הצעצועים בחרדה קיומית מנטישה, שוב הם רוקמים מזימות מורכבות ונעים בין בתים (וואו, הצעצועים קטנים והעולם גדול, לא ראינו סצנות כאלו) כדי לגרום לילדה בוני לשוב ולשחק איתם. שוב נגזרות עלינו סצנות נוטפות מוזיקה סנטימנטלית שבהן הצעצוע ייזכר איך הילדה שיחקה איתו פעם, ועכשיו הוא יושב עצוב, לבד וכאוב, כמו בשיר של זוהר ארגוב. "תאהבו אותי, פליז", סוחט אותנו רגשית הצעצוע, ובעצם גם המותג: פעם עשיתי אתכם מאושרים (ואת יוצריו מעושרים).
יש כאן רק שני "שינויים": מובילה אותו הקאובואית ג'סי, שמתגלה כלא יותר מ"וודי בבת", בעוד באזז ו-וודי נדחקים לשוליים. וואו, פמיניזם רדיקלי. השינוי השני הוא כאמור הטאבלט כנבל, בתוספת נדנוד אופנתי על כמה שהטכנולוגיה שואבת לנו את הילדות.
אין ב"צעצוע של סיפור 5" כלום. לא חידוש, לא דמות להתאהב בה, ובעיקר אין לב. תגידו שזה סרט לילדים בקיץ, ושחרר, אבל אני כאן להזכיר שפעם פיקסאר לא היו עוד מוצר פלסטיק זול בארוחת ילדים, הם היו צעצוע באמת מיוחד ומעורר השראה. והצעצוע הזה אבד סופית.
