תפוס ת'יהודים / במסגרת המייקאובר הכללי ביחס הישראלי בכלל והימני בפרט לממשל טראמפ, שהפך בן-לילה מנסיך רכוב על סוס לבן לקזנובה חסר בושה, קשה להחמיץ את מקומה של השנאה כלפי שניים, ג'ארד קושנר וסטיבן וויטקוף. לא צריך הכשרה של מוהל וגם לא את הסכין שלו כדי לזהות את הנקודה הכי לוחצת בהקשר של השניים, ומשם את הריח הספציפי למדי שאופף את הטענות נגדם; מספיקה מילה אחת, שבה השתמש צינור בכיר של ראש הממשלה: "יהודונים".
עכשיו, ברור לכל בר דעת שאם, נניח, מקורב לראש עיריית ניו-יורק היה משתמש במילה הזאת כלפי מאן דהוא, הייתה זאת שערורייה בינלאומית. על הרבה פחות מזה אנשים נידונו - ולרוב די בצדק - לחיים שלמים תחת הטייטל "אנטישמים". אבל במלחמה על סלע קיומנו - להוכיח שישראל והעומד בראשה לא נושאים בחלק ניכר מהאחריות לפיאסקו באיראן - הכל כשר, כולל שימוש בטיעונים אנטישמיים מובהקים ואף ברטוריקה שאינה משתמעת לשני פנים. בזמן שמיליוני יהודים ברחבי העולם (ודאי אלה שצברו כוח) נדרשים להלך תחת העננים הוותיקים של "נאמנות כפולה", דווקא מתוך מדינת ישראל ניתנת מלוא הלגיטימציה להסתכל עליהם תמיד בחשד.
אגב, גם זה לא חדש. זכור לי מורה לתנ"ך בתיכון לפני אי-אלו שנים, שלימד אותנו על נאום רַב-שָׁקֶה בספר ישעיהו, על שם בכיר בממלכת אשור שניסה לערער את אמון ממלכת יהודה במלך חזקיהו וביכולת להתמודד עם צבא גדול וחזק הרבה יותר. והדמיון בין השם רב-שקה למילה נשיקה (למרות שהכוונה היא למילה משקה), לצד התיאוריה שמדובר ביהודי מומר שיצא נגד בני עמו, הזכירו למורה את הנרי קיס-ינג'ר, זה שאמר ש"לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים". האופן הבזוי שבו, כך מתברר, מותר להישען על אנטישמיות כדי להתמודד עם כישלון מביך, מעיד שלפחות בנושא הזה היהודי לא טעה.
שחקן נקמה / נדמה שבין איראן, המונדיאל והשעמום הכללי מהקרקס המכונה "עדות נתניהו", לא ניתן מלוא המשקל למה שנשמע כמו מלט-דאון לא נעים של ראש הממשלה על דוכן העדים, ובמיוחד לאיום שהשמיע כלפי התביעה: "אתם הפעלתם טרור ותבלו את יתר חייכם בבית משפט". קראו לי קונספירטור, פרנואיד או ח"כ טלי גוטליב אחרי בינג' באתר "עדנה קרנבל", אבל הדבר נשמע כמו, ובכן, איום: מי שהעזו להעמיד לדין את ראש הממשלה ייאלצו בעצמם להגן על חפותם. האופן העקבי שבו נתניהו מאמץ את רוחו הנקמנית של טראמפ 2.0 - לפני שהפך לבוגד - מחזק את החשד שזוהי כוונתו, אם וכאשר יזכה בקדנציה נוספת בראשות הממשלה. מי שרק לפני עשר שניות הריץ את עורך דינו הפרטי לתפקיד מבקר המדינה הוא בערך האחרון שיירתע מסגירת חשבונות עם אלה שמכונים בפיו "שטאזי".
מצד שני, אחרי שנה שלמה של עדות, האמירה "תבלו את יתר חייכם בבית משפט" לא מחייבת פרשנות כאילו התביעה תסיים את דרכה על פני האדמה על ספסל הנאשמים: מספיק שהשופטים במשפט נתניהו ימשיכו לנהל את ההליך בקצב הנוכחי כדי שאכן, כל המעורבים ייצאו מהאולם היישר לעולם שכולו טוב.
מעצרי כאילו / מרדכי דוד, שני רק לכוכב ה-NBA ויקטור וומבניאמה בחסימות, נשלח השבוע למעצר בית של חמישה ימים, אבל יצא ממנו כדי שיוכל ללכת להציק לנפתלי בנט בבית המשפט. לאחר פניית עיתונאים נמסר מהמשטרה ש"קצין רשאי לאשר יציאה ממעצר בית בהתאם לשיקול דעתו, במקרה זה ניתן לחשוד אישור פרטני". מעבר לשאלה מה עמד בבסיס "שיקול דעתו" של הקצין (למשל האפשרות להתקדם במשטרה תחת השר הנוכחי), נשאלת השאלה: למה במשטרה מתאמצים לשלוח אותו למעצר בית מלכתחילה? גם ככה מכהן בה דובר שקרא השבוע למנהיג באופוזיציה "עוכר ישראל" ולא קרה לו כלום (הוא אפילו לא התנצל, רק חזר בו), כך שהמסר ברור. לא חבל על הניירת?
בשלוש מילים / הנה בא השלום.
משפט בשבוע: "תפקיד ח"כים הוא לחשוף את האמת... אחר כך אפשר להתווכח מה האמת" (השר זאב אלקין מסביר למה תמך במתן חסינות לטלי גוטליב. חבל שבלי חסינות לא ניתן להגיד את ה"אמת" על אלקין ואז להתווכח עליה)
הקש בגג / למי שמסוגל לצאת מהבית בזמן המונדיאל, ג'ירפות יחגגו 20 שנה לאלבום המצוין "גג" ביום חמישי בבארבי ביפו, בתקווה שהמילים היפות "לא רוצים לישון עכשיו/ אחרי שכבר נגמר הקרב/ כולנו יושבים במרפסות/ שיחות שמחות" (מתוך השיר "כנרת") יהפכו מתישהו למציאות.
