ביום שני בערב, 15 ביוני 2026, התייצב ראש הממשלה בנימין נתניהו מול מצלמות הטלוויזיה, מצויד באותו טון סמכותי, מדוד, כמעט אבהי, של מי שמכיר היטב את מלאכת עיצוב התודעה הלאומית. זו לא הייתה רק מסיבת עיתונאים. זה היה כתב הגנה, נאום ניצחון, ובעיקר ניסיון לקבע במוחותיהם של אזרחי ישראל את המשפט שאיתו נתניהו רוצה להיכנס אל ספרי ההיסטוריה: הוא הציל את המדינה מכליה.
"במשך עשרות שנים אני נאבק במאמצים של איראן להתחמש בנשק גרעיני", אמר. "אני יכול להגדיר את זה כמשימת חיי. עמדתי בה עד היום ואני אעמוד בה גם בעתיד. עם הסכם, בלי הסכם, לאיראן לא יהיה נשק גרעיני. כל עוד אני ראש ממשלת ישראל, זה לא יקרה".
2 צפייה בגלריה
נתניהו בנאומו, השבוע. ניסיון לקבע בתודעה את המשפט שאיתו הוא רוצה להיכנס אל דפי ההיסטוריה
(RONEN ZVULUN, AFP)
ואז, אחרי שהתלונן כרגיל על מי שמפקפק בגדולתו ("אני שומע אנשים שואלים מה השגנו"), הגיעה שורת המחץ: "מה השגנו? הרחקנו מעלינו סכנת השמדה מיידית".
אם ישראל לא הייתה פועלת "בזמן שבו פעלנו ובעוצמה שבה פעלנו גם בעם כלביא ואחר כך בשאגת הארי", הוסיף, "לאיראן כבר היו פצצות אטום. המשמעות היא שמיליוני אזרחי ישראל, אתם ששומעים אותי עכשיו, כולכם הייתם בסכנה איומה של מוות המוני. ואת הסכנה הזאת של חיסול אוכלוסיית ישראל הרחקנו מעלינו לשנים".
ושוב, למקרה שמישהו לא הפנים את המסר: "הצלנו את מדינת ישראל מהשמדה".
זה היה נתניהו המזוקק. היה איום השמדה. הוא זיהה אותו. אחרים לא הבינו. הוא פעל. העם ניצל. תודה, מחיאות כפיים, אפשר לרדת מהבמה.
אבל כשמקלפים את שכבת הפאתוס, את ההיסטוריה היהודית, את "בכל דור ודור", את "משימת חיי" ואת האינסטינקט המובנה של נתניהו לתאר כל החלטה שלו כמבצע חילוץ של העם היהודי מהרכבת האחרונה לאושוויץ – מתגלה סיפור אחר. פחות נוח. פחות חגיגי. פחות מתאים למסיבת עיתונאים. ובעיקר כזה שמעלה שאלה אכזרית: האם נתניהו באמת הציל את ישראל מהאיום הגרעיני האיראני, או שהוא אחד האנשים המרכזיים שהביאו אותה אל הנקודה המסוכנת ביותר, ושבניגוד לדבריו – הסכנה עדיין שם, ברורה ומוחשית?
נקמת הארכיון
"כששמענו את נתניהו אומר בסוף עם כלביא שהסרנו את שתי הסכנות הקיומיות לעם ישראל, הגרעין והטילים, היינו בהלם מגודל היומרה ועוצמת השקר", אומר גורם מודיעיני בכיר שהיה בסוד התכנון וההוצאה לפועל של המבצע. "ידענו שהצלחנו במה שתוכנן, אולי אפילו יותר ממה שחזינו, אבל שזה רחוק שנות אור מלהגיד שהאיום הוסר. כששמעתי את נתניהו השבוע, הבנתי שהשקר של יוני 25' עוד היה כלום לעומת השקרים הללו".
כי את הסיפור האיראני אי-אפשר להתחיל ביוני 2025, או במארס 2026, או השבוע. צריך להתחיל בנקודה שבה נתניהו עצמו הסביר לעולם מהי הסכנה האמיתית.
ב-27 בספטמבר 2012 עלה נתניהו על בימת העצרת הכללית של האו"ם ושלף את הציור ההוא. הפצצה המצוירת. הקו האדום. אחד המיצגים הזכורים ביותר בתולדות הדיפלומטיה הישראלית, אולי גם אחד המגוחכים ביותר מבחינה אסתטית. אבל מאחורי הקריקטורה הייתה טענה רצינית מאוד, נכונה מאוד, אולי הטענה החשובה ביותר שנתניהו השמיע אי פעם בנושא איראן.
הסכנה, אמר אז נתניהו, אינה מתחילה כשהפצצה כבר מוכנה; היא מתחילה כשהאיראנים צוברים כמות מספקת של אורניום מועשר ברמה שממנה הדרך להעשרה צבאית קצרה מאוד. הוא דיבר על שלבים: העשרה נמוכה, העשרה בינונית, ואז קפיצה מהירה לרמה צבאית. הוא הזהיר כי איראן עלולה להגיע אל סוף השלב השני "באביב הבא, לכל היותר בקיץ הבא", ומשם, לדבריו, הדרך לפצצה ראשונה היא "כמה חודשים, אולי אפילו כמה שבועות".
במילים אחרות, הקו האדום של נתניהו לא היה הפצצה. הוא היה החומר. האורניום המועשר. שם, הוא אמר, נמצאת נקודת האל-חזור.
וזה היה נכון. כי כמו שנתניהו עצמו הסביר, את שלב ההנשקה אפשר להסתיר. את הפעולות ההנדסיות והכימיות הסופיות לא חייבים לעשות במתקן עצום שאפשר לראות מלוויין. אפשר לעשות אותן במעבדה קטנה, במבנה תעשייתי תמים למראה, אפילו במקום נייד. מדינה בגודל של איראן יכולה לבלוע לתוכה אלף סודות כאלה. מי שמבטיח שהמודיעין יידע הכל בזמן, הסביר נתניהו, כדאי שיזכור שהמודיעין לא ידע במשך שנתיים על המתקן התת-קרקעי בפורדו.
לכן, נתניהו של 2012 צדק. צריך לעצור את איראן לפני שהיא מגיעה למלאי חומר שממנו הפריצה קצרה. לפני שהשאלה הופכת מ"איך עוצרים מתקני העשרה גדולים" ל"איך מוצאים סדנה בגודל אולם ספורט במדינה ששטחה כשטח צרפת, גרמניה, איטליה ובריטניה ביחד". נתניהו של 2012 הבין זאת היטב. נתניהו של 2026 מבקש מהציבור לשכוח שהוא הבין זאת.
שלוש שנים אחר כך נחתם הסכם הגרעין. נתניהו תיאר אותו כבכייה לדורות, כהסכם כניעה, כאסון אסטרטגי. הוא נלחם בו בכל כוחו. ההסכם אכן לא היה מושלם. היו בו חורים. הוא לא פירק את הידע האיראני. הוא לא טיפל בטילים. הוא לא טיפל בשלוחים. הוא לא הפך את משמרות המהפכה למקהלת ילדים נורווגית. אבל דבר אחד הוא עשה: נגע בדיוק בלב הסכנה שנתניהו עצמו הגדיר – החומר המועשר.
איראן הוגבלה למלאי של כ-300 ק"ג אורניום ברמת העשרה לא מסוכנת של 3.67 אחוז, שרחוקה מאוד-מאוד מזו הנדרשת לנשק גרעיני. היא נדרשה לדלל או להוציא כל גרם מעבר לכך. מספר הצנטריפוגות הוגבל. פורדו שונמך. הפיקוח של סבא"א התהדק. המצלמות, החיישנים, הביקורים, הניטור הרציף – כל אלה לא פתרו את הבעיה האיראנית, אבל הם החזיקו את הבעיה בתוך כלוב. לא כלוב מושלם, אבל כלוב.
נתניהו שנא את הכלוב הזה, שלא רק עצר את האיראנים, אלא גם עצר אותו עצמו מהגשמת חלומו – פעולה משותפת עם ארצות-הברית שגם תחסל את הפרויקט וגם תפיל את השלטון באיראן.
ב-2018, במבצע מודיעיני סטייל ג'יימס בונד, הצליח המוסד לגנוב את ארכיון הגרעין האיראני. תכולתו הוכיחה שאיראן שיקרה; שעד 2003 הייתה תוכנית נשק; שהידע נשמר. אבל נתניהו השתמש בו גם כמנוף פוליטי. באפריל 2018 הציג את הארכיון לעולם, ובתוך זמן קצר הודיע טראמפ על פרישה מההסכם. זו הייתה נקודת המפנה.
בחדרים הסגורים, לא כולם מחאו כפיים. קולות מקצועיים במוסד ובאמ"ן הזהירו מהמהלך. מה יקרה אם טראמפ ייצא מההסכם, יטיל סנקציות, והאיראנים לא יישברו? מה אם במקום לקרוס הם יתחילו להעשיר? מה נעשה אם יגיעו ל-20 אחוז, ל-60 אחוז? האם יש לישראל פתרון עצמאי למצב שבו איראן צוברת חומר מועשר ברמות גבוהות?
התשובה הייתה לא. אבל הקונספציה אמרה אחרת: לחץ מקסימלי, לצד חיסולי בכירים וחבלות במתקנים, יביא לקריסה כלכלית, או להסכם טוב יותר, או להתפוררות המשטר. מה כבר יכול להשתבש כשבונים אסטרטגיה לאומית על משאלת לב?
כמעט הכל.
2 צפייה בגלריה
על במת האו"ם, ספטמבר 2012. מאחורי הקריקטורה המגוחכת עמדה טענה רצינית מאוד
(Richard Drew, AP)
ההמלצה של דרמר
ב-2019 התגלו הנבואות השחורות כמדויקות. איראן החלה להפר בהדרגה את מגבלות ההסכם. היא צברה יותר חומר. היא העשירה מעבר ל-3.67 אחוזים. אחר כך ל-20 אחוז. ב-2021 הגיעה ל-60 אחוז – רמה שאינה נדרשת לשום תוכנית אזרחית סבירה וקרובה מאוד, פיזיקלית ומדעית, ל-90 אחוז.
באותה תקופה נשחק גם הפיקוח. איראן הרחיקה פקחים ממפעלי ייצור הצנטריפוגות, הגבילה גישה, השביתה מצלמות. וכשאתה כבר מחזיק מאות קילוגרמים של חומר מועשר ל-60 אחוז, השאלה אינה אם יש לך מתקן ענק ומוכר; השאלה היא כמה מהר תוכל לקחת חלק קטן מהחומר, להעשיר אותו עוד קצת, ולעשות זאת במקום שהעולם לא יראה.
המציאות ערב מבצע עם כלביא הייתה זו שנתניהו עצמו הזהיר מפניה. איראן החזיקה חומר מועשר ברמה גבוהה בכמות המספיקה ל-10 עד 12 פצצות. ההבדל בין המספרים חשוב למומחים; לציבור הרחב אפשר לומר בפשטות: די והותר כדי שלא נישן בשקט. גרוע מכך, לא היה פיקוח מלא. לא היה ידע ודאי על כל הצנטריפוגות שיוצרו. לא היה ביטחון מלא היכן כל החומר ומה מצבו.
זה הרגע שבו צריך לעצור ולשאול את השאלה שנתניהו אינו שואל: אם אכן הייתה כאן "סכנת השמדה מיידית", מי הביא אותנו לשם? מי דחף לפרישה מההסכם שהגביל את החומר? מי הימר שהאיראנים יישברו וגילה שהם דווקא יודעים ללכת על הסף, לאט, בסבלנות, באכזריות, בלי לספק לו את התמונה ההיסטורית שהוא צריך?
התשובה אינה פוטרת את איראן מאחריות. המשטר האיראני הוא משטר אלים, שקרן, מסוכן, שבנה תוכנית נשק, הסתיר אותה, הפעיל שלוחות טרור ופיתח מערך טילים עצום. אבל אסטרטגיה אינה מבחן מוסרי; היא מבחן התוצאה. ובמבחן התוצאה, המדיניות שנתניהו דחף אליה פירקה הסדר שהגביל את החומר והובילה, בתוך שנים ספורות, למצב שבו איראן קרובה בהרבה אל אותו קו אדום שנתניהו עצמו צייר.
החל מ-2021, איראן הייתה קרובה מרחק חודשים ספורים של העשרה, מחקר משלים וייצור ממתקן גרעיני כמו אלה שהאמריקאים הטילו על יפן. הם נמנעו מלעשות זאת בהחלטה מודעת של המנהיג העליון, לא בגלל חוסר בידע או בחומרים.
כאן נכנס לתמונה מסלול ההנשקה. משנת 2022 הצטבר באמ"ן מידע מטריד על קבוצת הנשק האיראנית. מדענים איראנים בכירים פעלו לחידוש המחקר ולביצוע צעדים שיאפשרו להתקרב עוד יותר לנקודה של ייצור הפצצה עצמה בלי לקבל פקודה רשמית וגלויה. ועדיין, מדגיש אחד המומחים את מה שנתניהו אינו אומר לציבור: לא היה מידע קשיח שלפיו חמינאי נתן הוראה ללכת לפצצה. נהפוך הוא. חמינאי המשיך במדיניות הקפדנית שלו, שלא לתת הוראה כזו. היו באמ"ן כאלה שאמרו שמדובר על "הלכה היא ואין מורין". הרב לא מצווה לעשות משהו, ואם תשאל – הוא יגיד לך שאסור, אבל אתה מבין שהוא מתכוון להפך.
אלו דיונים חשובים, ויש להיערך לכל מצב, כולל זה שבו ישראל לא תדע אם תתקבל החלטה כזו. אך בפועל, לא היה מידע על הפעלה ממשית של מעבדות הנשק. לא היה רגע שבו היה אפשר לומר: הנה, עכשיו יצאה פקודת המבצע האיראנית.
באוקטובר 2024, אחרי מתקפת הטילים האיראנית, הוחלט בישראל להגיב ונערכו דיונים על המטרות. ראש אמ"ן, שלומי בינדר, חשב שצריך לתקוף את אותם מדענים בכירים, אבל רון דרמר שיכנע את נתניהו שלא כדאי ללכת מעבר לקווים שביידן אמר שהוא מסכים להם, כדי שמאוחר יותר אפשר יהיה להגיד לטראמפ – תראה מה ביידן נתן לנו לעשות, בתקווה שהוא ייתן הרבה יותר.
דרמר צדק בגדול. אבל יש עוד משמעות לסיפור הזה – שהעניינים לא היו כל כך דחופים. אם הם היו דחופים, היה צריך לפגוע במדענים כבר אז. יותר מזה: מול "סכנה קיומית מיידית", כמו זו שנתניהו מתאר, שהתגבשה מודיעינית עוד ב-2022, היה צריך לתקוף הרבה קודם, מיד, בלי דיחוי.
ההחלטה לצאת לעם כלביא נולדה מהצטלבות של שלושה וקטורים. הראשון היה ההזדמנות המבצעית: חיזבאללה ספג מכות קשות, חיל האוויר ניצל את ההפיכה בסוריה כדי להשמיד את מה שנותר ממערכי ההגנה האווירית שם, חופש הפעולה הישראלי התרחב. השני היה המידע המטריד אך המעורפל על קבוצת הנשק. השלישי, ואולי החשוב מכולם, היה האור הירוק האמריקאי.
אחרי עם כלביא חזר החלום הישן של נתניהו: לא רק לדחות את הגרעין, אלא להפיל את המשטר. החלום הזה לא נולד ב-2025. כבר ב-2009 אמר נתניהו לשר ההגנה האמריקאי רוברט גייטס שאם ישראל וארה"ב יתקפו יחד זה לא רק יעכב את תוכנית הגרעין, זה גם יפיל את המשטר. גייטס, לשעבר ראש ה-CIA, לא השתכנע. נתניהו אולי קיבל אז את הווטו האמריקאי, אבל הוא לא שכח את הרעיון.
כשהנסיבות השתנו, הרעיון חזר. ובגדול.
מתחילת הקדנציה הנוכחית לחץ נתניהו על אמ"ן והמוסד לבוא עם תוכנית להפלת המשטר. באמ"ן אמרו שמדובר בפנטזיות מסוכנות. במוסד הסכימו בתחילה שאין סיכוי, אבל בהמשך שינו את דעתם ואמרו שניתן לערער את יסודות השלטון ואף להביא להחלפתו. אחרי עם כלביא זה הפך לתוכנית אדירת ממדים – בתחילה דיברו על 100 שעות ראשונות של פעולה צבאית כולל חיסול המנהיג, מהלומה אווירית וחיסול בכירים, ולאחר מכן הפעלת הרחוב בעזרת מנגוני השפעה רחבים, חדירה קרקעית של הכורדים והפצצה אדירה של מערכי הפקת האנרגיה ושינוע החשמל ברחבי המדינה. אנשים רציניים מאוד דיברו ברצינות גמורה על מה שנשמע כמו שילוב בין מבצע חשאי, תסריט הוליוודי וקצת יותר מדי ביטחון עצמי.
במערכת הביטחון היו גם מי שהזהירו. בכירים במוסד ובצה"ל הסתייגו מן ההנחה שאפשר להצית מרד עממי במדינה גדולה, מפוקחת, מדוכאת ומנוסה כמו איראן, דווקא בזמן שפצצות נופלות עליה מבחוץ. ההיסטוריה מלמדת לא פעם שהפצצה זרה אינה מציתה מהפכה; היא מצופפת שורות. המשטר האיראני יודע לדכא. הוא התאמן בזה 40 שנה. אין לו עכבות רבות, ואם יש, הן נעלמות מהר כשמישהו מאיים על שרידותו.
אבל התוכנית התקדמה. המוסד הלהיב. נתניהו התלהב. טראמפ, לפחות לפרק זמן מסוים, נתן להבין שהוא מוכן ללכת עם זה. וכך, במקום לבנות את מהלך הפתיחה סביב השאלה האחת שהייתה צריכה להכריע הכל ולא נפתרה בסיבוב הקודם – איפה החומר המועשר ואיך מוציאים אותו מידי האיראנים – המערכה התרחבה אל יעד גדול בהרבה: הפלת המשטר.
ואם המטרה היא להפיל משטר, סדרי העדיפויות משתנים. כבר לא רק "איפה האורניום" אלא גם "איך עורפים את הראש"; "איך פוגעים במנגנוני הדיכוי"; "איך מפעילים את הרחוב"; "איך גורמים לכורדים לזוז"; "איך מייצרים תמונת קריסה"; "איך מחזיקים את טראמפ בפנים". החומר, שהיה צריך להיות ראשון בחשיבותו, נדחק בסדרי העדיפויות עד שהרעיון התפוגג.
רפי מירון, לשעבר סגן ראש המל"ל לטכנולוגיה ולנושאים מיוחדים ומי שעסק שנים בפרויקט הגרעין האיראני, ניסח זאת בצורה החדה ביותר. מהלך הפתיחה, אומר מירון, היה היחיד שנהנה מהפתעה טקטית אמיתית. לכן הוא היה צריך להיות מכוון בראש ובראשונה לליבת האיום האסטרטגי: האורניום המועשר בכמות המספיקה ליותר מעשר פצצות. כל היתר היה צריך להמתין. מנהיגים אפשר להחליף. מפקדים אפשר למנות. מדענים אפשר לגדל, לגייס, להחזיר מהאקדמיה, להסתיר. אבל חומר מועשר ברמה גבוהה – אם הוא נעלם, אם הוא מוסתר, אם הוא מועבר למקום אחר – זה כבר סיפור אחר לגמרי.
בפועל, האורניום המועשר לרמות גבוהות נשאר בשליטת האיראנים, המשטר לא קרס. המנהיגים שחוסלו הוחלפו. מערך הטילים המשיך לייצר איום. לא נראתה התקוממות עממית מאורגנת שתפיל את הרפובליקה האיסלאמית. אם כך, מה בדיוק הוסר?
זו אינה שאלה רטורית. בסיום עם כלביא כבר הכריז נתניהו כי ישראל הסירה מעליה שני איומים קיומיים מיידיים – הגרעין והטילים. שמונה חודשים אחר כך, בשאגת הארי, אותו איום בדיוק היה צריך להיות מוסר שוב. מתברר שגם איום קיומי, כמו מנוי לחדר כושר, דורש חידוש תקופתי. אבל אם כל שמונה חודשים צריך להסיר מחדש את אותו איום שהוסר לדורי דורות, ייתכן שהבעיה אינה באיום אלא בהודעת הניצחון.
וכך הגיעה ישראל אל סוף שני סבבי לחימה במצב מוזר מאוד. מצד אחד, הישגים צבאיים מרשימים. מצד שני, ליבת הסכנה – החומר המועשר, הידע, יכולת ההסתרה, הפיקוח החסר – נשארה.
גם הטענה שלפיה "אם לא היינו פועלים לאיראן כבר היו פצצות אטום", אינה עומדת על רגליים מוצקות. יש מידע מדאיג על קבוצת הנשק. יש חומר בכמות מסוכנת. יש ידע. יש תמריץ. יש משטר שאסור לסמוך עליו. אבל אין מידע על החלטה איראנית סופית לפרוץ לנשק ועל הפעלה ממשית של מעבדות ההנשקה.
כאן בדיוק מתרחש הטריק הרטורי של נתניהו. הוא לוקח סכנה אמיתית, מנפח אותה לממדים אפוקליפטיים, מדלג מעל השאלות הקשות על אחריותו להיווצרותה, מעלים את העובדה שהיא עדיין קיימת, ואז מציג את עצם קיומה כהוכחה לגדולתו ואומר שהציל את כולנו מכליה.
נתניהו דרש הסכם מושלם, פירק הסכם חלקי, לא הכין חלופה, ואז נדהם לגלות שהעולם אינו מתנהל לפי נאומיו. הוא האמין, או רצה להאמין, שהלחץ המקסימלי יביא לכניעה. הוא האמין, או רצה להאמין, שהמשטר האיראני שברירי יותר מכפי שהוא. הוא האמין, או רצה להאמין, שתוכנית חשאית, מהלומה אווירית, אגף השפעה, כורדים, טראמפ וכמה נאומים דרמטיים יוכלו לעשות את מה שההיסטוריה מלמדת שקשה מאוד לעשות: להפיל מבחוץ, בזמן מלחמה, משטר שמחזיק מעמד כבר ארבעה עשורים.
ובינתיים, החומר נשאר.
הכבלים של ישראל
זו המילה שכל הנאומים מנסים לעקוף. חומר. לא "צורר". לא "השמדה". לא "נצח ישראל". אורניום מועשר. קילוגרמים. אחוזים. צנטריפוגות. פיקוח. מיקומים. לוחות זמנים. הדברים המשעממים האלה הם אלה שמכריעים אם מדינה מתקרבת לנשק גרעיני. זה בדיוק מה שנתניהו של 2012 הבין, ומה שנתניהו של 2026 מעדיף לעטוף בענן עשן סמיך.
איראן שאחרי שני סבבי לחימה אינה אותה איראן. היא נפגעה. היא נחלשה בתחומים מסוימים. אבל היא למדה. היא התאימה את עצמה. היא שרדה. היא הראתה לעולם שגם מתקפה ישראלית-אמריקאית רחבה אינה בהכרח ממוטטת אותה; שהיא יכולה לאיים על הורמוז, ללחוץ על המפרץ, לגרור את השוק העולמי, ולחזור לשולחן המשא ומתן כשהקלף החשוב ביותר – החומר – עדיין אצלה.
ישראל, לעומת זאת, יצאה מהסבבים עם פחות יכולת התרעה, כי במלחמה נחשפות יכולות, עם פחות יכולת הפתעה, מאותה סיבה, ועם פחות הרתעה – כי האיראנים ראו שזה קשה, אבל הם שורדים. לישראל יש כעת פחות חופש פעולה מדיני, יחסים מתוחים עם חלקים בממשל האמריקאי, חזית לבנונית מיותרת שהורחבה ושאלה גרעינית שלא נפתרה.
הסכם הביניים האמריקאי-איראני שנחשף שלשום רשמית אינו כולל הוצאה מלאה של החומר, פיקוח עמוק ופירוק ממשי של יכולות העשרה רגישות. ישראל מגלה כעת שהיא כבולה יותר מבעבר. ואם תתקוף שוב, היא תעשה זאת מול יריב שכבר למד, התפזר, הסתיר, הקשיח, והבין טוב יותר מה ישראל יודעת לעשות ומה לא; יריב שכעת יש לו את כל הסיבות, ובוודאי את המוטיבציה, לרוץ לפצצה. ומלחמה עם איראן עלולה לסבך עוד יותר את היחסים עם ארצות-הברית.
לכן, מול המשפט של נתניהו – "הצלנו את מדינת ישראל מהשמדה" – צריך להציב משפט אחר, קרוב יותר למציאות: נתניהו לא רק עמד מול סכנה; הוא גם סייע ליצור את תנאיה. הוא דחף לפרישה מההסכם שהגביל את החומר. הוא לא טיפל כראוי בסכנות שבאו אחר כך. הוא אימץ תוכנית לשינוי משטר שהסיטה את מרכז הכובד מן השאלה הגרעינית הקריטית ביותר. וכשהתוכנית הזאת קרסה, או לפחות לא התממשה, הוא חזר אל הציבור עם גרסה פשוטה ונוחה בהרבה: אני הצלתי אתכם.
אולי הוא באמת מאמין בזה. אבל ציור של פצצה אינו תחליף לפיקוח. נאום ניצחון אינו תחליף להוצאת חומר מועשר. והעובדה שנתניהו יודע לדבר על השמדה טוב יותר מכל פוליטיקאי אחר אינה מוכיחה שהוא יודע למנוע אותה טוב יותר.
נתניהו של 2012 היה יכול להיות עד התביעה המרכזי נגד נתניהו של 2026. הראשון הסביר לעולם שהחומר הוא הכל. השני מבקש לשכנע את ישראל שהכל הסתדר גם כשהחומר הבקיע, הציוד והידע עדיין שם, רוחשים פוטנציאל השמדה המונית. הראשון הזהיר מפני הרגע שבו איראן תהיה רחוקה שבועות מפצצה. השני הוביל למדיניות שהביאה אותה לשם, ואז הכריז שהציל אותנו מן התוצאה.
