אין קיצורי דרך. לא בפרשה, לא בחיים. פרשת השבוע, פרשת חוקת, מתארת את המשך המסע של עם ישראל במדבר. אנחנו מקבלים שורת מצוות והוראות, מרים הנביאה הולכת לעולמה וכך גם אחיה אהרן הכהן, ומשה רבנו מתמודד מול מלכים זרים שלא נותנים לו לעבור בארצם. מסע של 40 שנה ממשיך לאיטו לארץ המובטחת. תחנה ועוד תחנה, אתגר ועוד אתגר.
השבוע – מול הזעזוע שלנו מטראמפ וההבנה שהמשטר האיראני לא יופל בסיבוב הזה – חשבתי שאולי לא סתם זה הסיפור המכונן שלנו. ההליכה בדרך. רוב התורה מתארת את ההמתנה, הסבלנות, האמונה, הנחישות. לא את "הגעת ליעד". מתקדמים כל פעם קצת, לא בבום.
הסדנה החינוכית של העם היהודי היא של סבלנות, וכבר בזמן אמת לא תמיד הציבור מצליח לעמוד במבחן. בני ישראל ממשיכים להפגין בפרשה גישה של הכל או לא כלום. של כאן ועכשיו.
בפרשות האחרונות הם מתנפלים על משה רבנו, עם אפס איפוק. כשאין מים, הם רוצים לחזור למצרים. כשאין לחם, הם תוהים אם כל זה היה שווה. הרב אבי רט כתב השבוע שפעם אחר פעם מופיעה המילה "למה" בתלונות של העם: "וְלָמָה הֲבֵאתֶם.. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ.. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹוקים וּבְמֹשֶׁה: לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם". מול משבר זמני, הם שוכחים את הסיפור הגדול, את יציאת מצרים, את מתן תורה.
1 צפייה בגלריה
טראמפ, הרבי מלובביץ', בני נוער בסליחות, הרב משה שילת
(צילומים: שלו שלום, Shutterstock/UkrPictures , ישראל גולדשמיד/דוברת חב''ד, יוטיוב)
והתורה מגלה לנו שזה לא הרעב והצמא, זו הנפש. כך מספרת לנו הפרשה: "וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ". הנפש קצרה. הפתרון, אז והיום – אורך רוח. לקחת נשימה. ללמוד היסטוריה ותורה, להתחבר לעבר ולעתיד. מול מלך כנען בפרשה, ומול טראמפ היום, צריך אמונה ודבקות בהמשך המסע.
*
כשטראמפ נבחר לתפקידו לראשונה, נכתבו כאן בטור הזה המילים הבאות: "יש כמה אנשים שלא נעים לי שיקראו את המשפט הבא, אבל אין ברירה, עליי לומר זאת: טראמפ אינו המשיח. יש גם כמה אנשים שלא נעים לי שיקראו את המשפט הבא, אבל זו האמת: טראמפ אינו השטן. לרובנו אין באמת מושג לאן פניו מועדות, ולכן לא ברור למה הציפיות ממנו הן או לבנות את בית המקדש או להחריב את העולם. שלל פרשנויות מלומדות אמורות לעזור לנו בימים אלה לחזות טוב יותר את 'עידן טראמפ', אבל מה הטעם בהן, אם הוא עצמו כל כך בלתי צפוי ולא מתוכנן?".
שנים חלפו. ההישגים שלנו ושל הידיד מהבית הלבן הם רבים, אבל מול התדהמה והאכזבה השבוע, נזכרתי בקריקטורה שפורסמה אז, ביום הראשון לבחירתו, בקדנציה הראשונה.
שמעתם פעם על מבחן המרשמלו? זה ניסוי שנערך בגני ילדים ובו אומרים לילד כי הוא יכול לקבל כעת מרשמלו אחד, אבל אם יתאפק זמן מה – הוא יקבל שניים. לימים התברר כי הילדים שהתאפקו הצליחו הרבה יותר בחיים.
הם התמכרו פחות לאלכוהול ולסמים, הצליחו יותר בחיי הנישואים והמשפחה, וגם מדדי האושר או פיתוח הקריירה שלהם היו טובים יותר. בעיתון "הניו יורקר" פורסם אז האיור הבא: טראמפ עומד להישבע לתפקידו, אבל במקום ספר התנ"ך שעליו נשבעים, מוצג לו מרשמלו, עם ההוראה הבאה: "אתה יכול לאכול מרשמלו אחד כאן ועכשיו, ואם תצליח לחכות 15 דקות – אתן לך שני מרשמלו ואשביע אותך לתפקיד נשיא ארצות-הברית".
במשך שנים מספרים לנו שהילדים שיודעים להתאפק מגיעים רחוק יותר. והנה הילד הכי פרוע בגן, הגיע בסוף לחדר הסגלגל. לפעמים זה לטובתנו. השבוע לא.
*
וממש ביום שבו טראמפ חתם על מזכר ההבנות נערכו ברחבי העולם אזכרות למנהיג מסוג אחר לגמרי. הרבי מלובביץ'. השבוע צוינו 32 שנים לפטירתו. מיליוני יהודים בעולם התחברו, התחזקו, הושפעו לטובה. גם מיליוני לא-יהודים.
הנה רק תיאורים משתי אזכרות כאלה. הרב משה שילת דיבר בירושלים מול 300 נערות במרכז "מעיינותיך" שבמרכז העיר. "העולם מבולבל וגם מבלבל. כילדות, חייתן בעידן הקורונה. אחר כך מלחמות. ועכשיו בדרך לפה שמענו על נשיא ארצות-הברית, וקשה לנו להבין. אבל בתוך כל זה יש התבהרות. כל מה שרבי מלובביץ' חינך אליו מתגשם כעת, בקמפוסים, אצל החיילים בשטח, אצל יהודים בעולם. זהות יהודית שהיא אור, שהיא מוקד של בהירות".
למחרת הייתי בטבריה, עם קבוצת סטודנטים של "תגלית". הם הגיעו לראשונה לארץ. חיכו שהמלחמה תירגע, ובאו להביע תמיכה כי הלב היהודי שלהם מתעורר. דיברנו על כך שהם מגיעים ביום פטירתו של המנהיג היהודי הגדול, ושאלתי מה הוא היה אומר להם. המסקנה הייתה: תהיו מנהיגים בעצמכם. אתם הדור הבא של העם היהודי. בנג'י משיקגו ניגש אליי בסוף בהתלהבות. "אני חוזר לקמפוס מנהיג, אני רוצה שעוד עשרה חברים שלי לפחות יגיעו בעקבותיי לישראל".
*
כתבתי פה בשבוע שעבר על הדור הצעיר שמסרב לשנוא. קיבלתי תגובות רבות. הנה מילים שכתבה דבי הובר גז, יזמית בתחום הבריאות, על הנכדה שלה ועל עוד הרבה ילדים כאלה: "אתמול קרה משהו שמזמן לא ראיתי. נכדתי סיפרה לי שהיא הולכת בערב עם כמה חברות לבית כנסת, לשמוע הרצאה. אבל שום דבר לא הכין אותי למה שראיתי כשהגעתי לאסוף אותה. השעה הייתה כבר אחרי 11 בלילה. התקרבתי לאזור ונדהמתי: סביב בית הכנסת, על פני שטח של כמה רחובות, חנו מאות כלי רכב. כשחיכיתי ברכב, ראיתי נחיל של מאות אנשים יוצאים מהמקום. רובם הגדול היו בני נוער – בנים עם כיפות, בנות עם חצאיות.
"הסקרנות שלי ניצחה, וכשהתחלתי לדבר ולשאול קצת שאלות, הופתעתי לגלות שרובם המוחלט בכלל לא מגיעים מבתים דתיים. כששאלתי מה מביא אותם לשם בשעה כזו, התשובה שלהם פשוט צימררה אותי. הם סיפרו לי שהמצב בארץ, ההתלהמות ברחובות, חוסר הוודאות והחשש המרחף ממלחמה נוספת, פשוט גורמים להם לחפש עוגן. הם מחפשים מקום מרגיע. מקום שקט שמנותק מהרעש והכאוס שבחוץ, ומחובר נטו לנפש.
"כמי שחוקרת ומטפלת בגוף האדם כבר שנים, אני רואה כל יום בקליניקה איך סטרס וחרדה ננעלים לנו בתוך הרקמות והשרירים. והנה, עומדים מולי מאות בני נוער, שמרגישים את הלחץ הזה באוויר, ובאינסטינקט טבעי וחכם להדהים – הולכים לחפש תרופה לנפש. חיבור רוחני שירגיע את המערכת. "וואו. פשוט וואו. יש לנו נוער מדהים, שמעורר כל כך הרבה תקווה".
שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "כשאני מתלבט בעניינים פרטיים אני חושב מה אבי היה אומר. כשאני מתלבט בעניינים ציבוריים אני חושב מה הרבי מלובביץ' היה אומר". (הסופר זוכה פרס נובל, ניצול השואה אלי ויזל)
