במהלך השבוע הוצף הטלפון של ג'יי-די ואנס, סגן נשיא ארצות-הברית, בשיחות טלפון מידידיו, סנאטורים וחברי קונגרס. "אל תיסע לג'נבה, לחתום על ההסכם", הזהירו אותו. "התמונה תקבור את הסיכוי שלך לרוץ לנשיאות בעוד שנתיים. ההסכם עם איראן הוא סם מוות פוליטי". ואכן, ואנס לא נסע. טראמפ חתם אתמול במקומו. המקום, ארמון ורסאי, פיצה אותו על התוכן. ארמונות עושים לו את זה. עם חוש היסטורי חד יותר, הוא היה מבין שהארמון בוורסאי מקולל: החוזה שנחתם שם ב-1919 היה כתב כניעה, לא הסכם שלום. הוא הכשיר את הקרקע למלחמת עולם.
ביום רביעי בצהריים, שעון וושינגטון, מקור בבית הלבן קרא באוזני עיתונאים את נוסח מזכר ההבנה. התגובות הראשונות בצמרת המפלגה הרפובליקנית הצביעו על פאניקה. "תבוסה", "כישלון", "קטסטרופה", היו התארים שבכירי המפלגה נזקקו להם. "אנחנו נפסיד בגלל זה את בחירות הביניים".
נוצר מצב יוצא דופן. מצד אחד, סיום ההשתתפות האמריקאית במלחמה עם איראן התקבל באנחת רווחה. הבורסה תתאושש; מחירי הדלק יצנחו; מלחמה בלתי פופולרית בעליל תרד מסדר היום. מצד שני, נוסח ההסכם לא יכול היה להתפרש אלא ככניעה אמריקאית. טראמפ זרע רוח וקצר סופה. גם מי שהתנגד למלחמה, כולל הגרעין המרכזי של התנועה של טראמפ, התקשה לעכל את המתנות שקיבל המשטר האיראני רק כדי שיסכים לפתוח מחדש מעבר ימי שעד למלחמה היה פתוח לכולם. לא איראן מטרידה את הימין האמריקאי אלא אמריקה, הכבוד שלה, הדימוי העצמי שלה, העוצמה שהיא מקרינה, כלפי פנים וכלפי חוץ.
"האם דגל הפסים והכוכבים עדיין מתנוסס מעל ביתם של האמיצים", שואל הבית החוזר בהמנון הלאומי האמריקאי. בהמנון התשובה חיובית, לוחמנית, מנצחת. בהסכם ממש לא: מעל ההסכם מתנוסס רק דגל אחד, דגל לבן. מביך להיכנע בלי קרב; מביך שבעתיים להיכנע לאחר ניצחון בקרב.
שני החשודים המיידיים, המתבקשים, הם סטיב וויטקוף וג'ארד קושנר, שליחיו של טראמפ. הם אשמים בכניסה למלחמה ואשמים ביציאה המבישה ממנה. העובדה ששניהם יהודים לא נעלמת מעיניהם של דברני הימין. לא רק כוכבי ערוץ 14 שלנו מרשים לעצמם להשתמש בביטויים אנטישמיים כלפי יהודים שלא באים להם טוב בעין. "יהודונים" כאן, jew boys שם. אם זה מה שיידרש כדי לשרוד, וויטקוף וקושנר יהיו הראשונים להיזרק מהספינה.
פתחתי בימין האמריקאי כי זאת החזית הקלה לשיווק. ההשפלה כואבת, אבל הבשורה טובה. גם אם ההסכם לא יתבצע המלחמה לא צפויה להתחדש, ומבחינת האמריקאים זה העיקר.
את המכה הקשה באמת סופגת ישראל. אני קורא וחוזר וקורא בהסכם ולא רואה בו נקודה אחת שאנחנו יכולים להתברך בה. הוא ניחן בכל המגרעות של הסכם אובמה ואין בו, לפחות בשלב הזה, אפילו אחת ממעלותיו. הוא מעשיר את המשטר האיראני ב-300 מיליארד דולר פלוס עוד כמה עשרות מיליארדים מחשבונות שהוקפאו. חיזבאללה יקבל את חלקו; גם חמאס. גם תעשיית הטילים האיראנית, שקיבלה עכשיו הכשר מנשיא ארצות-הברית. התוכנית של המוסד למיטוט המשטר מבפנים חטפה מכת אנושה. נוסף לכל, הוא קיבל לגיטימציה בעולם וזכה בנשק יעיל יותר מפצצה אטומית: שליטה בסחר העולמי בנפט. מצבו עכשיו טוב לאין ערוך ממצבו ערב ההתקפה הישראלית-אמריקאית.
גורלה של לבנון נקשר בגורלו של המשטר האיראני. זה רע לישראל ורע ללבנון. כוחות צה"ל בדרום לבנון הוכנסו למצור. לא ההגנה על יישובי הצפון מעסיקה עכשיו את צה"ל אלא ההגנה על הכוחות שנותרו שם. כמו בשנות ה-80 וה-90, אנחנו תקועים בבוץ. בעצם, מצבנו חמור יותר: אסור לנו להיחלץ קדימה, כי טראמפ לא מרשה; אסור לנו להיחלץ לאחור, כי הבחירות בפתח.
מה שמכעיס בסיפור הזה הוא שהכל היה ידוע מראש, הכל נכתב ונאמר. רתימת הכוח הצבאי האמריקאי למלחמה באיראן הייתה ההישג האסטרטגי החשוב ביותר בקריירה של בנימין נתניהו. היא חשפה את המתקן הגרעיני בפורדו לפגיעה מהאוויר והרחיבה מאוד את ההפצצות באיראן ואת ההגנה על העורף בישראל.
אליה וקוץ בה: ארצות-הברית יודעת לפעול רק כמעצמת-על. היא נוהגת בשותפיה באדנות: היא בעלת הבית; הם כוח העזר. השותפות עם ארצות-הברית הצרה מאוד את מרחב הפעולה של ישראל. טראמפ החזיר את מטוסי חיל האוויר שלנו לבסיסיהם שוב ושוב, באיראן ובלבנון. הוא הוריד את ישראל על ברכיה בקטאר, לאחר מבצע נמהר, כושל, שעלול היה לגרום למותם של עוד חטופים בעזה. לנתניהו לא הייתה ברירה אלא לציית: זה מה שקורה לראש ממשלה שנשבה בידי החזון שלו, זה מה שקורה לראש ממשלה ששם את כל הביצים שלו בסל אחד.
נתניהו נאחז בתקווה שכשם שפיתה את טראמפ להיכנס למלחמה יידע לגרור אותו הלאה, להמשך הלחימה, עד קריסת המשטר או עד עולם. הוא שגה שגיאה טרגית. כל מי שעיניו בראשו ידע שטראמפ יתהפך מתישהו. מצב הבורסה, מחיר הנפט, בחירות הביניים, האופורטוניזם, הנרקיסיזם, החולשה כלפי משטרים רודניים, ברוטליים כלפי נתיניהם – הכל היה ידוע מראש.
אם טראמפ נורא כל כך, אתם שואלים, מדוע העולם כולו מחזר אחריו, מתחנף אליו, נזהר בכבודו. התשובה מתחילה מהכפתור: ילד מגודל, בן 80 ולא הכי ממוקד, מחזיק בכפתור שיכול להרוס את העולם. כמוהו כבלופלד, האיש הרע מסרטי "ג'יימס בונד". איך נוהגים בדמות כזאת? בזהירות.
בתום מלחמת 12 הימים, שהייתה מוצלחת במונחים טקטיים, נתניהו היה צריך לחשב את מהלכיו מחדש. ייתכן שזה היה הזמן הנכון לסגור הסכם עם משטר מוכה, מבוהל. אבל כמו מהמר קלאסי בקזינו, במקום לפדות את רווחיו בקופה הוא שב אל שולחן הרולטה. כך גם נהג לאחר מבצע חיצי הצפון בלבנון. נדמה שטראומת 7 באוקטובר עשתה שמות בפרגמטיזם של נתניהו, בהבנה שלו במגבלות הכוח. מאותה שבת הוא מעדיף לחשוב במונחים של הכל או לא כלום. כשזאת האסטרטגיה זאת התוצאה.
גם תנובת הפה של טראמפ הייתה נתון ידוע מראש. לאיש אין שליטה על הסוגרים שלו: אין פילטרים, אין בלמים, אין אדם קרוב שיכול לומר לו, אדוני הנשיא, מספיק. זה לא מועיל. ייתכן שנתניהו הרוויח את העלבונות ביושר: מי שהזמין את טראמפ לעשות זובור לנשיא המדינה כדי להוציא ממנו חנינה לעצמו לא יכול להתלונן כשטראמפ מעתיק את הזובור אליו.
זה נכון גם לגבי הכת הביביסטית בפוליטיקה ובתקשורת. החבורה ששרה שירי הלל לטראמפ מגלה אותו עכשיו מחדש. האל היה לשטן; המשיח היה לנבל. הדת הביביסטית בונה על זיכרונם הקצר של מאמיניה. דן אלמגור כתב פעם שיר על חיימק'ה שלי. "כל החיילים, כן, כל החיילים, טועים בדרך מבלבול!/ רק חיימק'ה שלי, רק חיימק'ה שלי, מכיר היטב את המסלול!"
פצעי אוהב
את שגריר גרמניה בישראל, שטפן זייברט, ראיתי בהלוויות של חטופים שגופותיהם הוחזרו, בניר עוז ובבארי. ראיתי אותו גם בכיכר החטופים בתל-אביב, נואם בעברית ומחבק את המשפחות. הוא לא בא למקומות הקשים האלה על תקן דיפלומט – הוא בא על תקן אח. חוץ מנשיא המדינה, אמר לי חבר באחת ההלוויות, השגריר הגרמני הוא האישיות הרשמית היחידה שטרחה לבוא. הממשלה שלנו נעדרה, מניכור או מפחד, אבל הוא התגייס ובא. 25 מבין החטופים היו בעלי דרכון גרמני, עשרה אחוזים, שיעור גבוה. בהתחלה הגרמנים נמנעו מלפרסם את שמותיהם, מחשש להפלות בין דם לדם. לבד מהממשל האמריקאי, שום ממשלה זרה לא חיבקה כך את המשפחות ואת מאבקן.
לכן הופתעתי כשגדעון סער, שר חוץ בזכות אתנן פוליטי, התנפל לפני שלושה חודשים על השגריר. חטאו של זייברט היה שהביע צער על מותו של אזרח פלסטיני. סער האשים אותו ב"חוסר אמפתיה לישראלים", האשמה מגוחכת במקרה שלו, וב"אובססיה ליהודה ושומרון". סער גם הביע תקווה שיבוא לכאן במהרה שגריר גרמני חדש, מוצלח יותר: כמה גס, ככה אלים. ממשלת ישראל היוצאת שונאת הרבה, אבל יותר מכולם היא שונאת את אוהבי ישראל שקדמו לשלטונם.
בין ישראל לגרמניה מתקיימים עדיין "יחסים מיוחדים", יחסים שזיכרון השואה מרחף מעליהם. המלחמה חוללה בהם תפנית: מצד אחד התנגדות עזה לישראל בדעת הקהל, מלווה בפיגועים על רקע אנטישמי; מצד שני הידוק היחסים הביטחוניים וסחר מתרחב בנשק: אנחנו קונים מהם צוללות, הם קונים מאיתנו ציוד ביטחוני במיליארדים. גרמניה מתחמשת מחדש, והנשק הוא מתוצרת ישראל.
זייברט, 66, היה כתב ומגיש חדשות בולט, עתיר פרסים, בטלוויזיה הגרמנית. עקבות המקצוע ניכרים בו: הוא רהוט, ישיר, נגיש, נטול גינונים פורמליים. אנגלה מרקל מינתה אותו לדובר שלה: הוא כיהן בתפקיד 11 שנה, תקופה ארוכה במיוחד. עד היום הוא מקיים איתה קשר קרוב. כששאלו אותו אם יש תפקיד נוסף בממשלה שקוסם לו, הוא אמר: השגריר בישראל.
ארבע שנות הכהונה שלו מסתיימות החודש. ראיינתי אותו השבוע, בשגרירות גרמניה בתל-אביב.
איפה היית ב-7 באוקטובר, שאלתי.
"הייתי כאן", אמר. "מוקדם בבוקר צפיתי בסרטונים הראשונים שיצאו משדרות, בטנדרים הלבנים, במחבלים שהפיצו טרור לכל עבר".
ישראלים רבים, אמרתי, חשבו באותן שעות על השואה.
"לא אני", אמר. "המחשבה הראשונה שלי לא הייתה על השואה. חשבתי, איך זה יכול לקרות. ואז כל שעה הביאה בשורה קשה חדשה. מאוחר יותר למדתי שאנשים מבוגרים, ניצולי שואה, נאלצו להתחבא בארונות או בממ"ד. הבנתי מה זה אמר להם. אבל אני חשבתי על שנאה ואכזריות שאין להן גבולות, על רצחנות שאין דרך להסביר אותה באופן רציונלי".
האם הופתעת מממדי התגובה הצבאית הישראלית, שאלתי.
"לא", אמר. "אני לא יכול להעלות על דעתי מדינה שאחרי אירוע כמו ה-7 באוקטובר לא הייתה מגיבה צבאית. המלחמה נגד חמאס הייתה בלתי נמנעת. איך נוהלה המלחמה הזאת, באילו אמצעים, כמה זמן נמשכה, אלו שאלות נפרדות".
למה אתה מתכוון, שאלתי.
"תסתכל על עזה היום", אמר. "70 אלף מתים, אלפים רבים של ילדים שהתייתמו מהוריהם, אלפי ילדים קטועי גפיים, הרס מוחלט בכל מקום ושני מיליון עקורים שחיים על 35 אחוז משטח הרצועה. עזה כפי שהייתה לא קיימת יותר.
"חמאס מוחלש מאוד, אבל עדיין שם. הניצחון המוחלט שהממשלה הציבה כמטרה לא התרחש. האם היה אפשרי? לא בטוח. ובאיזה מחיר? אני חושב שאפשר היה לסיים את המלחמה קודם, להביא לשחרור מוקדם יותר של החטופים ולחסוך חלק מהסבל של האזרחים. חמאס אשם במלחמה – בכך אין לי ספק. חמאס הביא בחשבון את הסבל של בני עמו – זה היה חלק מהאסטרטגיה שלו. הוא ידע שהנשק היעיל ביותר שלו נגד ישראל הוא לא רקטות או RPG אלא תמונות של ילדים מול הריסות בתיהם, מול גוויות הוריהם שקבורים מתחת. לא הרבו לשדר את התמונות האלה בישראל, אבל בעולם הן הופצו, וגרמו נזק גדול.
"יש אנשים שאומרים שישראל נכנסה למלכודת בעזה. לצערי יש בכך אמת. והנה, עברו תשעה חודשים מאז הפסקת האש ועשרים הנקודות של טראמפ, ומעט מאוד השתנה. כן, הרבה אוכל נכנס לשם, לאנשים יש מה לאכול, אבל מעבר לכך, אין הרבה תקווה לעתיד, אין שיקום; יש סבל. כל זה קורה פחות משעה מהמקום שבו אנחנו משוחחים עכשיו. ונדמה שהישראלים לא רואים בכך בעיה".
כי יש כל-כך הרבה בעיות אחרות, אמרתי.
"נכון", אמר, "אומר את הדברים אדם שמאוד-מאוד קרוב אליכם: אנחנו צריכים לעזור לפלסטינים להחזיר לעצמם את חייהם - זה גם אינטרס ישראלי. בשטח הקטן שבו אתם חיים אתם כמעט נידונים לחיות אלה לצד אלה בשלום. אם ממש לידך, מעבר לגדר, יש הרס מוחלט וייאוש, לעולם לא תשיג ביטחון. החומות הגבוהות ביותר בעולם לא יגנו עליך".
מה חשבת, שאלתי, על הישראלים שקראו לנקמה, שהציעו להרוג כל תושב בעזה.
"אם אדם שאיבד את אהוביו ב-7 באוקטובר מחפש נקם לא אתווכח איתו, אהיה עצוב ואשתוק. יש כאלה, ויש גם חטופים וקרובי חללים שמדברים לגמרי אחרת. אבל כשפוליטיקאים מדברים על נקמה, זה לא נכון ולא אחראי. אני מקווה שעם הזמן תצוץ בישראל גישה חדשה, שרואה בצד השני אנשים שיש להם זכות לחיות בחירות ובכבוד כמו לישראלים. גם להם יש שורשים, מסורת והיסטוריה. יש להם זכות למדינה כמו לישראלים".
אני תוהה, אמרתי, מה מרקל הייתה עושה אילו הייתה ראש ממשלת ישראל.
הוא חייך. "אני חושב שהיא שמחה להיות קנצלרית של גרמניה ולא ראש ממשלת ישראל", אמר. "תפקיד ראש ממשלת ישראל הוא אחד הקשים ביותר בעולם".
קשה אבל ממכר, אמרתי. כשאריאל שרון היה ראש ממשלה הוא אמר, "בכל פעם שאני חושב, 'מספיק, אני צריך לפרוש', אני רואה את התור הארוך של האנשים שרוצים לרשת אותי ומחליט להישאר".
"כן", אמר. "ישראל היא מדינה מדהימה ובאותו זמן מסובכת - אנחנו באירופה לא יכולים לדמיין עד כמה. אתם חיים בשכונה קשה, למודת מלחמות. השלום שחתמתם עם מצרים וירדן קר, אבל הביטחון נשמר. ההיסטוריה של אירופה מלמדת שמדינות לא חייבות להיות אויבות לנצח. תראה את היחסים שלנו עם הפולנים, עם הצרפתים. זה משהו שיכול לקרות גם כאן".
זה לא יהודי
האם יש לך אובססיה ליהודה ושומרון, שאלתי.
"אתה יודע מה", אמר, "למשפט הבינלאומי יש אובססיה לגבי הגדה המערבית, לא לי. המשפט הבינלאומי רואה את הגדה המערבית כשטח כבוש ואת ההתנחלויות כלא חוקיות".
איך הקביעה הזאת מקרינה על היחסים בין הממשלות, שאלתי.
"התחלתי את הכהונה שלי בתקופת ממשלת בנט-לפיד", אמר. "יחסים טובים מאוד. הם המשיכו להיות טובים בתקופת נתניהו. יש אלמנטים בממשלה הזאת שאינם חולקים את הערכים שאנחנו מאמינים בהם, הערכים שכל הממשלות האירופיות מאמינות בהם, ואיתם אין לנו קשר".
זה אומר שאתה נמנע מקשר עם בן-גביר והשרים שלו, אמרתי.
"בדיוק", אמר. "אין סיבה שנפגוש אותם".
וסמוטריץ' והשרים שלו, שאלתי.
"איתם לא", אמר. "אני חושב שזה כולל את כל המדינות האירופיות. אבל עם ראש הממשלה ועם השרים המרכזיים יש לנו יחסי עבודה טובים מאוד".
נתניהו לא מוזמן לגרמניה, אמרתי. מרחף מעליו צו הסגרה, חתום על-ידי בית-הדין בהאג.
"הקנצלר ביקר בישראל", אמר. "עכשיו, ערב בחירות, בכל מקרה לא מתוכנן ביקור של נתניהו. אחרי הבחירות נראה. שר החוץ שלנו מקיים קשר אינטנסיבי עם שר החוץ סער: הם מדברים הרבה".
האם אתה נפגש עם סער, שאלתי.
"אני לא ממש חשוב במקרה הזה", אמר. "אנחנו מתראים כשמגיע אורח רשמי. אנחנו לא מקיימים פגישות אישיות".
האם אתה מתחרט על מה שאמרת, שאלתי.
"אין דבר שאמרתי שאני מתחרט עליו, ואין דבר שאני מאשים את עצמי בגללו. מה שאמרתי ועשיתי תואם את הערכים של המדינה שאותה אני מייצג".
האם נפגעת מהדברים של סער, שאלתי.
"לא, לא, לא", אמר. "אני פתוח לכל ביקורת. ברור וטבעי שפוליטיקאים ישראלים מחזיקים בדעות שונות משלנו. בשבילם אלה יהודה ושומרון. בשבילנו שטח פלסטיני כבוש והתנחלויות שמהוות הפרה של החוק הבינלאומי".
האם ביקרת באזור הכפרי בגדה שבו פעילים המתנחלים, שאלתי.
"כן, ביקרתי בבקעת הירדן. ראיתי במו עיניי שמופעל לחץ חריג על הרועים הפלסטינים שחיים שם, לפעמים רק לחץ פסיכולוגי, לפעמים הטרדה, לפעמים אלימות גלויה. המטרה היא לגרש את הרועים כדי שהמתנחלים ייקחו את השטח לעצמם. כשהגעתי לכאן בקיץ 2022 דיברתי עם שר הביטחון דאז, בני גנץ, על התופעות האלה. זה אנטי-ציוני, הוא אמר, זה לא יהודי, אנחנו על זה. עברו ארבע שנים והתופעה רק גדלה, מספר העבריינים שנתפסו ונענשו קטן, קטן מאוד".
מה אתה לומד מזה, שאלתי.
"שאין כוונה אמיתית", אמר. "ישראל כל-כך חזקה צבאית. אל תגיד לי שהיא לא יכולה להתמודד עם כמה מתנחלים משוגעים, קיצוניים ואלימים. ואין כמעט סיקור בתקשורת – חוץ מהאירועים שבהם המתנחלים פונים נגד צה"ל. אני חושב שיש כאן שאלה של זכויות אדם, ויש שאלה מה זה עושה לדימוי של ישראל בעולם. תסיק את המסקנות בעצמך".
איך מגיבה דעת הקהל בגרמניה, שאלתי.
"אתה לא תאהב את מה שמראים הסקרים", אמר. "גם אותי הם מדאיגים: שני שלישים מהציבור בגרמניה לא מסכימים עם פעולות ישראל בעזה. דעת הקהל יותר ביקורתית כלפי ישראל מאי-פעם.
"לא נכון לבלבל את זה עם אנטישמיות. לצערי, יש אנטישמיות בגרמניה כפי שיש במדינות אחרות. כשהיא קיימת בגרמניה זה עוד יותר מזעזע, עוד יותר מטריד. אני חושב שהיא ניזונה משלושה מקורות שונים: האנטישמיות הגרמנית הקלאסית, הניאו-נאצית; אנטישמיות איסלאמיסטית; ואנטישמיות של השמאל הקיצוני. בגרמניה חיים חמישה מיליון מוסלמים. אני מקדיש הרבה זמן כדי להסביר לאנשים כאן שלא כולם אנטישמים. יש לנו שרים מוסלמים, שופטים מוסלמים, שוטרים מוסלמים, שחקני כדורגל מוסלמים. לא נכון לחשוד בהם כקבוצה אחת: יש מסגדים ומטיפים איסלאמיסטיים שמטפחים שנאת יהודים, אבל מי שחושב שהם מייצגים את כל המוסלמים בגרמניה לא מכיר את גרמניה".
אני תוהה, אמרתי, אם השינוי בהתייחסות לישראל לא מצביע על מפנה היסטורי. נדמה לי שה-7 באוקטובר והמלחמה אחריו שיחררו את אירופה, אולי גם את הגרמנים, מרגשי האשם על השואה. האירופים אומרים, הישראלים לא יותר טובים מאבותינו, שעשו פשעים נוראים או עצמו עיניים. כולם חוטאים; אף אחד לא אשם.
"לא נכון לדבר על אשמה", אמר. "אף אחד בגילי או צעיר יותר לא חווה אשמה אישית. אם אתה מחנך ילדים להרגיש אשמים, אתה מחנך אותם לא נכון. אנחנו מנסים להקנות להם ידע על מה שהיה, להפיק לקחים מהעבר".
בכל זאת, אמרתי, יש יחסים מיוחדים.
"נכון", אמר, "אבל אלה אינם יחסים שמבוססים על אשמה. הם בנויים על האחריות שלנו לפשעים שעשתה המדינה שלי בעבר, על האחריות שאנחנו מחויבים לה, אחריות כלפי היהודים בגרמניה ולעם היהודי בכלל. הקשר המיוחד למדינת ישראל הוא חלק מהזהות שלי כגרמני.
"אבל זאת איננה התחייבות בלתי מוגבלת. המשטר הדמוקרטי בישראל, האופי הדמוקרטי של המדינה, גם הם חלק מהיחסים המיוחדים. המאחזים הבלתי חוקיים בגדה וההתרחבות המתמדת של החוות וההתנחלויות אינם חלק מההתחייבות הזאת".
האם היחס השלילי לישראל בר תיקון, שאלתי.
"אני לא חושב שהכלי נשבר: יש לחץ על השותפות שלנו. התפקיד של מנהיגות גרמניה הוא מצד אחד לוודא שדעת הקהל תבין מדוע אנחנו תומכים בישראל, ומצד שני להקשיב בקשב רב לחששות של אנשים רבים. ישראל היא מדינה מורכבת: גם ביחס לפלסטינים התמונה איננה בשחור-לבן. כשאנחנו אומרים שאנחנו תומכים בפתרון שתי המדינות, אנחנו יודעים שזה לא משהו שיכול לקרות בתוך שנה. הסוגיה מאוד מורכבת".
בין עזה לברלין
מה עשו לך החיים בישראל, שאלתי.
"ציפיתי שיהיו לי כאן חיים מעניינים וטובים, אבל לא ציפיתי להרגיש כאן בבית לאחר חודש אחד בלבד. אני לא יהודי ולא ישראלי. גרתי באמריקה, גרתי באנגליה, ולא הרגשתי מיד בבית. כאן כן. זה לא הגיוני, זה רגשי. לפעמים אי אפשר להסביר רגשות.
"אתה פוגש כאן אנשים שמוכנים לפתוח לפניך את הלב שלהם, את הבתים שלהם, לדבר איתך על מה שבאמת חשוב. אף אחד לא סיפר לי על הרהיטים שקנה או ניהל אתי שיחות נימוסין. שאלו אותי מה אני חושב על המלחמה".
האם היו מוכנים להקשיב לתשובה, שאלתי.
"כן", אמר. "הם מקשיבים. והם חולקים איתך את המחשבות הכי עמוקות שלהם. התמזל מזלי ליצור כאן כמה חברויות. אני לא יכול להסביר לך כמה הן חשובות לי וכמה כואב לי להיפרד".
עשית את שביל ישראל, אמרתי, את כולו.
"עשיתי מקטע אחד לשבוע", אמר, "כל פעם עם חבר ישראלי אחר. עשיתי את זה עם יהודים וערבים, עם אתיופים, עם דרוזים, עם פוליטיקאים, עיתונאים, אמנים, גם נזיר אחד. התחלנו ללכת ב-5.30 בבוקר וסיימנו לאחר שש או שמונה שעות. פעם אחת הלכנו 12 שעות. זה עשה אותי מאושר. מתישהו אני אעשה את זה שוב".
מה המסע נתן לך, שאלתי.
"קודם כל, יש לכם מדינה יפייפיה", אמר. "הערבה מדהימה. הגליל והכרמל יפהפיים. הדבר הכי טוב היה שפגשתי 51 אנשים, חברים למסע. ניהלנו שיחות ארוכות בדרך. גם ידענו לשתוק. זאת הייתה חוויה מושלמת".
באחד המקטעים הלך לצידו דניאל הגרי, דובר צה"ל הקודם. זייברט דיקלם באוזניו את השיר הקרוב לליבו, STUFEN (שלבים) מאת המשורר הרמן הסה. "עלינו לחצות מרחב אחר מרחב, מבלי להיקשר לאף אחד מהם כמו למולדת... בקושי התקבלנו במקום אחד והכינו בו שורש וכבר מאיימת השגרה בנמנום ורפיון; רק מי שמוכן לצאת לדרך ולנדוד יכול להשתחרר מההרגל המשתק (תרגם אריה סיוון)".
מה אתה מתכוון לעשות בברלין, שאלתי.
"אכתוב ספר", אמר. "לא זיכרונות – אף אחד לא מתעניין בחיים שלי. ספר בגוון אישי על הזמן שלנו בישראל. חוץ מכתיבת הספר אני לא יודע מה אעשה, אבל הייתי רוצה להישאר מעורב בכל מה שקורה כאן".
ברלין שאליה אתה חוזר, אמרתי, משופעת בצעירים שבוחרים לגור בה ולא בישראל.
"ברלין היא עיר קשה", אמר, "אבל גם מאוד אטרקטיבית, מאוד תוססת. היא מושכת ישראלים כפי שתל-אביב מושכת ברלינאים. אני שמח שחיים שם ישראלים, ביניהם כמה חברים שלי. הפגישה איתם תקל עלי את הפרידה מישראל".
ואז הוא נזכר בנקודה חשובה.
"אבל אני אומר להם, ביום הבחירות אני לא רוצה אתכם בברלין. עלו על מטוס - ביום הבחירות תצביעו בישראל".
