היוצרות התהפכו. איראן, מדינה בשבר כלכלי עמוק, באינפלציה מטורפת, באבטלה עמוקה, במחסור חונק במטבע חוץ, מבודדת וקורסת תחת עיצומים בינלאומיים, הפעילה השנה בהצלחה יוצאת דופן טרור כלכלי פיראטי נגד מעצמת העל היחידה על הגלובוס — ארה"ב של אמריקה. במקום ששליחי המשטר הרצחני האיראני (תוצר לנפש: 3,400 דולר) יתחננו בפני אמריקה (תוצר לנפש: 94,000 דולר) לסיום העימות הצבאי ביניהן כדי להציל את שארית כלכלתם, המנהיגות האמריקאית בראשות הנשיא דונלד טראמפ התחננה בפני האיראנים להגיע להסדר מהיר שיאפשר למכליות נפט וספינות משא לחצות מעבר ימי צר – מצר הורמוז – לחופי איראן ועומאן. לאיראן, להזכיר, אין צבא, אין חיל אוויר ואין צי מלחמה; לארה"ב – חיל אוויר וחיל ים מהחזקים בעולם.
שלא יהיו אי הבנות: בניגוד להדלפות מכוונות, הצבא האמריקאי יכול היה להשתלט על מצרי הורמוז לפני ובמהלך העימות עם איראן, להבטיח תנועה חופשית בו כנדרש בחוק הימי הבינלאומי, ובכך לנטרל את האיום האיראני על הכלכלה העולמית (שבכל מקרה זכה לכותרות פאניקה מופרזות). העוצמה, הטכנולוגיה הצבאית והאמצעים המתקדמים לזיהוי וניטרול מוקשים ימיים עמדו לרשותו בשפע. זה לא קרה בפועל בשל הססנות והפכפכות של הנשיא טראמפ וממשלו. במציאות כלכלית וגיאופוליטית הפוכה, שאגת העכבר האיראני – המוכה, הפצוע והמורעב – גברה על שאגת האריה האמריקאי-ישראלי.
1 צפייה בגלריה
געגועים להסכם הגרעין של אובמה. הנשיא טראמפ | צילום: רויטרס Evelyn Hockstein
(Evelyn Hockstein, REUTERS)
וזה לא סוף פסוק בהיפוך היוצרות. בדברי הסיכום שלו לפסגת שבע המעצמות המתקדמות בצרפת הסביר טראמפ את חתימתו על הסכם עם איראן ו"פתיחה מיידית של מצרי הורמוז" באי רצון להירשם בהיסטוריה לצד הנשיא הרברט הובר, הנחשב לאחראי למשבר הכלכלי העולמי העמוק בשנות השלושים של המאה הקודמת. השוואה, ולו בהמעטה, משוללת כל יסוד.
מדיניותו הכלכלית של הובר אכן העצימה את המיתון שהחל עם מפולת בבורסה של ניו-יורק באוקטובר השחור של 1929, אך לא בגלל מחסור בנפט או חומרי גלם, אלא משום שחתם על חקיקה שהטילה מכסים כבדים ביותר על יבוא לארה"ב ובכך פתח במלחמת סחר עולמית שהובילה ישירות לשפל הגלובלי. העלאת מכסים, כידוע, הייתה גם אבן יסוד במדיניותו הכלכלית של טראמפ עוד בחודשים הראשונים לכהונתו השנייה כנשיא ארה"ב.
במקרים רבים "מכסי טראמפ" היו אף גבוהים מ"מכסי הובר". למזלנו הכלכלי, בתי המשפט האמריקאים ביטלו את רוב המכסים הללו וכך מנעו חזרה לאימת שנות השלושים. טראמפ עצמו אכן יירשם בהיסטוריה האמריקאית כאחראי ל"מחדל הורמוז", שאיפשר לאיראן להפחיד, לכופף ולהכניע את ארה"ב באמצעות אקדח מים בלבד.
לא פחות מהזויה היא הסתמכותו של הנשיא טראמפ על תנודות בשערי המניות בוול סטריט להצדקת הסכם ההבנות המעורפל עם איראן (שיש בו אורות וצללים). בניגוד לטענתו, הבורסות אינן חכמות, והחיזויים שלהן שגויים או לפחות לא מדויקים בדרך כלל. יתר על כן: גם אם מצרי הורמוז היו נשארים סגורים עוד חודשיים-שלושה, לא הייתה מתרחשת "קטסטרופה בכלכלת העולם", כפי שהזהיר טראמפ. נתיבי נפט וגז חלופיים היו נפתחים עד מהרה; חלקם כבר נפתחו.
וישנו גם העניין השולי הזה של 300 מיליארד דולר – ההון המשוער של קרן משותפת למדינות המפרץ הפרסי, משקיעים פרטיים וממשל ארה"ב לשיקום איראן. זהו, בקווים גסים, הדגם של תוכנית מרשל לאחר מלחמת העולם השנייה: סיוע אמריקאי מאסיבי לאירופה ההרוסה, כולל למדינות הציר הנאצי – האויב לשעבר. בהבדל אחד: אז אמריקה ניצחה וגרמניה הנאצית הובסה; כעת, בתפיסה התקשורתית הגלובלית, אמריקה הובסה ואיראן ניצחה. הנשיא טראמפ עצמו הודה בפומבי שארצו לא יכלה להרשות לעצמה להמשיך בעימות צבאי מול איראן בגלל העלות הנוראית של 0.1% מהתוצר המקומי השנתי.
ואיראן כן יכלה? בהערת אגב הזכיר טראמפ שלפי מומחים אמריקאים נזקי איראן מהמלחמה עד כה מסתכמים ב-2 עד 3 טריליון דולר – פי 7 עד 10 מכל התוצר השנתי שלה.
ובכל זאת הוא מצמץ והתקפל. כי זו לא הכלכלה, טמבל – זה האופי.
כתוצאה ישירה מההסכם המבזה עם איראן ניתן גם לחזות "שינויי משטר" בארה"ב ובישראל. להלן התרחישים: בבחירות הביניים בארה"ב בנובמבר הקרוב יזכו הדמוקרטים לרוב בשני בתי הקונגרס, ובכך יכבלו את ידי טראמפ ויהפכו אותו לברווז פוליטי צולע. באשר אלינו, די בטוח שבבחירות הקרובות לכנסת יעניש הציבור הישראלי הממורמר, המאוכזב, הכועס והפגוע את מפלגת השלטון בראשות בנימין נתניהו – אם בכלל יתמודד בראשה. דבקותו המוחלטת בטראמפ תפגע בו כעת כבומרנג. תשגע את כולנו; את מחיר היוהרה נשלם בריבית דריבית.
האזהרה שהתממשה
"להסכם הלא מספק (הסכם הגרעין JCPOA בין בריטניה, צרפת, גרמניה, רוסיה, סין וארה"ב, בהובלת הנשיא ברק אובמה, לבין המשטר האיראני ביולי 2015) היו שני יתרונות משמעותיים: איראן התחייבה לחדול לחלוטין מהעשרת אורניום, למעט כמות סמלית, והסכימה להוציא ולהשמיד את כל מלאי האורניום המעושר ברשותה. בכך נכנעו שליטיה לדרישות המערב ולדרישותינו, בלא שנפלה פצצה אחת. באשר לעסקה המתגבשת כעת (בין ממשל טראמפ למשטר האיראני), שאלת המפתח היא האם יופיעו בה אותם תנאי סף מחמירים שנכללו בהסכם אובמה. אם כך יקרה – מצבה של ישראל ייטב. אבל אם העסקה של ממשל טראמפ תהיה פחות נחרצת ותובענית מהסכם אובמה – זה יהיה כישלון מסוכן ורע לישראל. מפתיע במיוחד על רקע התבוסה האיראנית המוחצת בשדות הקרב. ואם ההסכם יכלול גם שחרור נכסים פיננסיים מוקפאים, הסרת חלק מהסנקציות הכלכליות וגביית דמי פרוטקשן ממעבר ספינות במצרי הורמוז – הוא יאפשר לרודני איראן לשרוד ולשלוט. נקווה שזה לא יקרה".
אלו לא דברי זעם של בכיר לשעבר במערכת הביטחון הישראלית הנמנה על הקהילה הגדולה של מתנגדי נתניהו. זהו קטע מראיון שהעניק ל"ממון סופשבוע" ד"ר יובל שטייניץ, כיום יו"ר רפאל – התאגיד הטכנולוגי המוביל של תעשיות הביטחון – ובעבר שר האוצר, שר התשתיות ושר לעניינים אסטרטגיים ומודיעין. בתפקידו זה היה שטייניץ ממונה על ניהול המו"מ על "הסכם אובמה" מטעם ממשלת ישראל. לא מיותר לציין כי ד"ר שטייניץ הוא בשר מבשרה של תנועת הליכוד מזה עשרות שנים.
אזהרתו, נכון לעכשיו, מתממשת במלואה.
סולם העדיפויות
בצמרת האוצר חגגו – בצנעה אמנם – את סיכומי התקציב לחמשת החודשים הראשונים של 2026. מתחילת השנה, מסתבר, נוצר בתקציב עודף קטן של 1.8 מיליארד שקל. הללויה. סיבה למסיבה? לא בדיוק. העודף התקציבי נוצר כולו בחודש אחד – ינואר 2026. העודף החודשי של כ-23 מיליארד שקל הספיק כדי לממן את הגירעונות המצטברים שנוצרו בחודשים הבאים, שהעמיקו במאי לכדי 8.3 מיליארד שקל. ומה גרם לאותו עודף חריג בינואר? העובדה שלא אושר עדיין בכנסת חוק תקציב שנתי, והממשלה נאלצה לפעול לפי "תקציב המשכי" מרסן ואפילו חונק. לאחר אישור התקציב השתנתה המגמה. בהתחשב במיתון בפעילות הכלכלית, כפי שמשתקף במדדים מקדימים של בנק ישראל, ובגידול הבלתי נשלט בהוצאות הביטחון העולות בקצב שנתי של 9% (לעומת גידול של 2.7% לפי חוק התקציב), מגמת הגירעונות צפויה להימשך ולהתגבר. מנגד, התקציב הכלכלי-אזרחי של הממשלה קוצץ ב-14.5%, והתקציב הכלכלי-האזרחי הלא-חרדי בכ-18%.
הנה שחור על גבי לבן סדר העדיפויות של הממשלה: כשההוצאה לביטחון צבאי קופצת – את המחיר משלמת ההוצאה האזרחית הלא-חרדית.
