הג'ינג'י עם המפתחות
השבוע איבד נתניהו שני נדבכי קמפיין מרכזיים: טראמפ והמשפט. זה עבר כמעט מתחת לרדאר, אבל אחרי 59 ימים של חקירה נגדית, התביעה סיימה את הפרק שבו היא חוקרת את ראש הממשלה על הדוכן. נותרו לו ימים בודדים להתייצב בפני ההרכב של השופטת רבקה פרידמן פלדמן, לחקירה חוזרת בידי הסנגורים. זה יהיה מקצה שיפורים קצר וקל מטעם ההגנה ומכאן הוא חופשי לענייניו.
בסך הכל, אלו היו כמעט מאה ישיבות (באורך משתנה, בגלל אילוצי הלו"ז שלו) שבהן נדרש להתייצב מול ההרכב, על פני שנה וחצי. לכאורה אלו חדשות טובות למי שטען שהדיונים מפריעים לו לנהל את המדינה, אבל דווקא בדרך לקלפי, עצירות כפויות בבית המשפט היו משרתות לגמרי את הנרטיב של מי שבונה על קמפיין נגד מערכת המשפט.
גם בגזרת החנינה אלו חדשות רעות: הטיעון המרכזי בבקשה שהגיש לנשיא המדינה לעצירת המשפט, היה הפגיעה שנגרמת לניהול המערכה, ועכשיו הוא קרס לתוך עצמו. הרי מרגע זה, המשפט כבר לא מפריע לנתניהו לטפל באינטרסים הביטחוניים והמדיניים של ישראל. באופן אירוני, יש מצב שגם המלחמה הסתיימה באותו שבוע של סיום החקירה הנגדית.
נראה שגם לטראמפ החנינה פחות דחופה. נשיא ארצות־הברית כבר מזמן לא הציף את הדרישה הזו. כנראה שהוא כבר לא יבוא לקבל את פרס ישראל רגע לפני הבחירות. ספק אם יקרא להצביע מחל. הליכוד לא ישים אותו על השלטים.
בימים חמים יותר, בפתח האחוזה במאר א־לאגו, טראמפ אמר שבלי נתניהו ישראל לא הייתה קיימת. ראש הממשלה שעמד לצידו היה נראה מעט מובך. כעת, כשטראמפ כבר לא מתנדב לדבר עליו כך, הוא חוזר על אותו משפט בגוף ראשון. זה נימוק די מבהיל כדי להסביר את אי־ההצלחה באיראן: אם לא היינו תוקפים לפני שנה, אמר נתניהו, איראן כבר הייתה מסוגלת להפעיל פצצות אטום. בנתון הזה, אם הוא נכון, מסתתרת הודאה על הגעה קרוב מאוד אל הגרעין. מרחק בלימה קצר מכל מה שישראל נשבעה לעצמה.
ההסכם שפורסם גרוע ורשלני מכל מה שאובמה חתם עליו ב־2015, אבל נתניהו לא ממהר בינתיים לעימות ישיר עם הנשיא. באופוזיציה מאשימים שזה בגלל חולשה אישית, פוליטית ומשפטית מול טראמפ, אבל צריך להודות שהנשיא הג'ינג'י הוא פשוט לא אובמה. אותו אי־אפשר לאתגר מימין, לרתום לקמפיין הפנימי את המפלגה הרפובליקנית ואולי גם חלק מהדמוקרטים, ובסוף גם לבטל את ההסכם. בדומה לנתניהו בתוך גוש הקואליציה בישראל, טראמפ שולט בימין האמריקאי באופן שלא מאפשר לאגף אותו. גם אישיותית, בזעמו, הוא מסוגל לתגובות הרבה יותר חריפות מאובמה אז. בירושלים יש מי שחושש אפילו מתרחיש קצה של אמברגו.
גם דעת הקהל האמריקאית השתנתה בחדות בעשור שחלף מאז ההסכם של אובמה. ישראל ביזבזה את האשראי עד הקצה. בכירים בירושלים צפו בטראמפ החדש מסביר למה איראן צריכה טילים בליסטיים, ואיך הרודן הג'יהאדיסט אחמד א־שרע יעשה עבודה טובה יותר מצה"ל בלבנון, ולא הבינו איפה איבדנו אותו.
נתניהו נזהר בכבודו של טראמפ גם מתוך אמונה שעד החתימה הסופית יהיה מה לשפר בהסכם, בעיקר בחזית לבנון. השאלה אם בתקופת הביניים הבאה – 60 ימים – יש טעם בכלל לנסות ולדחות את העימות. בקבינט יש דעות שונות, במפתיע, אף אחת מהן לא נחרצת. גם שרי הקצה של נתניהו לא יודעים איך להכריע בין האפשרויות הגרועות.
מהפך בדרבי
מול טראמפ החדש, נתניהו הולך על חבל דק. לא אומר כן ולא אומר לא. לא צריך לדמיין מה היה אומר אם היה מנהיג את האופוזיציה, כי הארכיון מתפקע. אבל במסיבת העיתונאים שלו הוא חזר על מילה אחת: ניסיון. בעניין הזה לפחות יש זהות מסרים בינו לבין בנט, שערך מסיבת עיתונאים מקבילה: שניהם מדגישים את הניסיון מול איזנקוט, שמעולם לא ניהל משרד ממשלתי.
המהפך בסקרים בדרבי האופוזיציוני, ונפח העיסוק בו, הם הנס של נתניהו. בימים של קריסת הדוקטרינה שלו, האופוזיציה קרועה בתוך עצמה. מסיבת העיתונאים של בנט כוונה מול נתניהו, השאלות כולן עסקו באיזנקוט. פעם בנט הגדיר את הפלסטינים כרסיס בישבן. ההתנהלות הפוליטית שלו היא של מישהו עם קוצים בתחת. הוא בונה תוכנית פוליטית לחמש השנים הקרובות, אבל משנה אותה פעם ברבעון. דווקא הכבדות של קמפיין איזנקוט, התנועות האיטיות, המגושמות, השתלמו. מול הסקרים, בנט זקוק עכשיו לקור רוח, לא עוד פניות חדות, אלא קמפיין ממוקד והבנה שיש עוד ארבעה חודשים לעבוד. אם נשתמש בעוד מונח שהוא עצמו טבע בפוליטיקה המקומית – קצת פחות תבהלה.
מעניין מה עובר במוח של גנץ, שרואה עכשיו את הנסיקה של איזנקוט. בבחירות הקודמות הוא הביא את מחליפו בתפקיד הרמטכ"ל למקום השני אצלו, אבל הקפיד שלא יבלוט מדי. בנט, כך מתרשמים לפחות חלק מאנשי יש עתיד, מנסה לעשות אותו דבר עם לפיד. בנט הכחיש את הפרסום על הרהורי פרידה מלפיד. לפיד מיהר להכחיש שמועות על דחיקה בבנט לוותר לאיזנקוט. בנט עצמו לא באמת חושב שזו אפשרות, אבל העביר מסר מרוכך.
לא בטוח שאצל איזנקוט הדלת פתוחה בכלל. הוא יכול לתת לבנט להישחק עוד לפני שיציע לו לבוא במחיר מבצע. נתניהו הימר אול־אין על טראמפ, בנט הימר על לפיד. שניהם כרגע מופסדים. אפרופו הימורים, בפולימרקט איזנקוט מוביל כרגע בפער גדול.
סודות וסקרים
יש פער מטריד בין המוניטין המפוקפק של הסקרים לבין ההשפעה המכרעת שלהם על הזירה הפוליטית. בישורת האחרונה הם יכולים להשפיע על רוח הקרב בכל מחנה, על הגעוואלד המפורסם ועל המצביעים האסטרטגיים, אבל כבר עכשיו הם מעצבים את כל ההחלטות הגדולות של הפוליטיקאים: האיחוד של בנט לפיד הוא תוצאה של סקרים, גם הבחירה של איזנקוט להמשיך לרוץ בנפרד. המאמץ של נתניהו לדחות את מועד הבחירות נשען על מחקרי דעת קהל, כך גם הניסיון שלו לעצב את רשימת הליכוד במסלול עוקף פריימריז. ובעצם, כל שאר ההתפתחויות – מהלחץ על גנץ לפרוש ועד ההתלבטות של המצטרפים: טרופר, וינטר, הנדל וארדן וכל יתר יושבי הגדר, שמגלים עד כמה אכזרית וגבוהה היא משוכת אחוז החסימה של הסקרים.
אבל יש עוד פער מסקרן: זה שבין סקרי הערוצים השונים. לא הבדלי מנדטים מתבקשים, אלא מגמות סותרות, הפוכות לחלוטין, שבאופן מסתורי תואמות את האוריינטציה הפוליטית של כל ערוץ.
בערוץ 14 זה בולט במיוחד: לפי הסקרים של מומו פילבר, יועצו לשעבר ומקורבו של נתניהו, קואליציית 7 באוקטובר מקבלת בערך את אותו מספר מנדטים כמו בבחירות הקודמות. לפעמים אפילו יותר. גם בערוץ i24 (של דיירקט פולס, בהובלת צוריאל שרון, שותפו לשעבר של פילבר) מצבו של נתניהו טוב יותר מאשר ביתר הסקרים (מנו גבע ב־12, דודי חסיד ב־11 וגם שמואל רוזנר, הסוקר החדש של 13), שבאופן עקבי צופים כי גוש האופוזיציה הציונית יהיה גדול מגוש נתניהו.
אם נתניהו מאמין לפילבר, על הסבריו המפותלים והמתודולוגיה המסתורית, הוא היה אמור לדהור אל הקלפיות ולא להילחם כדי לקושש דחייה של עוד שבועיים או שלושה. סקרים אחרים שנעשו עבור נתניהו בידי סוקר אחר מספקים תמונה קודרת יותר, ויש גם את המסקנות ממפלת אורבן בהונגריה.
גם אם מקזזים את הסנטימנט הפוליטי (ואפילו את הסכם עד המדינה נגד ראש הממשלה, של הסוקר שמצייר לו עכשיו את התרחיש הוורוד ביותר), זה פער שמחייב הסבר. גורם לא פוליטי שמזמין סקרים באופן קבוע משרטט לפחות חלק ממנו. קודם כל, בשאלת השיטה.
הפער המוצהר בין 14 ו־i24 ליתר הערוצים, ולמעשה גם ליתר הסוקרים בעולם, הוא באופן שבו עורכים את הדגימה. הסוקרים הקלאסיים דוגמים לפי פאנל קבוע: מאגר סגור של נרשמים שעונים באופן סדרתי על סקרים תמורת תגמול סמלי, ומפולחים בהתאם לדמוגרפיה המקומית. פילבר ושרון מעדיפים את שיטת הסמסים בתפוצה רחבה, שבה משגרים הודעות לעשרות אלפים ומי שבוחר להשתתף מסווג בדיעבד לפי מכסות לקבוצות אוכלוסייה שונות.
מעבר לזה, הנקניקייה של הסקרים מורכבת ממה שואלים, את מי ומתי. לעצם הניסוח, יודע כל סוקר מתחיל, יש השלכה דרמטית על התוצאה. גם שאלת ה"מי" יותר טריקית ממה שנדמה. כולם מבטיחים "מדגם מייצג", אבל המציאות הרבה יותר נזילה. הפאנלים מחויבים לכאורה לאיזון מגדרי, גילי, וחלוקה פוליטית שמשקפת את עמדות הצבעת העבר כדי לחזות הצבעת עתיד, אבל יש בהם הטיות בגישה לאינטרנט, וגם דומיננטיות של תושבי תל־אביב והמרכז.
בסקרים מבוססי סמסים זה יותר חמקמק: לא תמיד יש איזון בין גברים לנשים, למשל. אבל גם בהגדרה הפוליטית העצמית יש ביטוי חזק יותר לקצוות. למשל – יותר מצביעי "ימין מאוד" ביחס למצביעי "ימין". באופן טבעי, אנשים מעורבים פוליטית מגיבים בשיעור גבוה יותר לסקר שנשלח אליה. בתוצאה הסופית זה מתגמל את הקצוות – גם את האגף הימני בממשלה, אבל גם את יאיר גולן למשל, על חשבון שאר מפלגות האופוזיציה.
השאלה "מתי" מתייחסת לא רק למועד עריכת הסקר, אלא גם לאיפה ממוקמת כל שאלה בתוכו. מוזר ככל שזה יישמע, אותן שאלות לאותם אנשים אבל בסדר הפוך יניבו תוצאות שונות.
עוד פער בולט הוא בפילוח המתלבטים: אם העמודה שלהם הייתה מפלגה, היא הייתה הראשונה או השנייה בגודלה במדינה. הם יכריעו את הבחירות, וכל סוקר נוהג בהם אחרת באופן שבו הוא חוזה את ההצבעה כשנדרשת מפת המפלגות.
מודל המנדטים הסופי הוא הסוד המסחרי של הסוקרים. אותו לא חושפים, גם לא לעיני הלקוח. כל מכון משקלל שם טעויות עבר, חולשות באזורי דגימה, פיצוי לאוכלוסיות בתת־סקירה כמו ערבים, חרדים, עולים מרוסיה, מבוגרים, וגם מגמות שעולות משאלות כלליות. מודל המנדטים ייתן, למשל, בונוס למועמד עם נגטיב נמוך, כלומר כזה שבשאלות המקדימות מסומן כמעורר סנטימנט שלילי מועט.
איזנקוט נהנה מזה עכשיו. הוא גם מרוויח מהנטייה להעצים מגמות קיימות. מנגד, דמי הכניסה למפלגה חדשה במודל המנדטים גבוהים הרבה יותר. וכך, מפלגה קיימת ומפלגה חדשה שיקבלו בערך את אותו מספר תומכים בסקר, יכולות למצוא את עצמן משני צידי אחוז החסימה, לפעמים בפער גדול שמחריד את מי שמרים את מכסה המנוע של הסקרים וטורח לקרוא את נתוני הגלם. הסוקרים פשוט חושבים שהם יודעים יותר טוב מהמשיבים למי הם יצביעו בסוף. אולי הם צודקים, או שזו נבואה שמנסה להגשים את עצמה. בכל מקרה, בדרך הם מעצבים את הפוליטיקה של ההווה.
