תיקו של קטאר נגד שווייץ, סעודיה מול אורוגוואי ומרוקו נגד ברזיל, אוסטרליה מנצחת את טורקיה, קייפ ורדה סוחטת 0:0 מספרד, סנגל מותחת את צרפת במשך יותר משעה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו משפילה את פורטוגל. זו כבר לא סטיית תקן, זו הנורמה: הקטנות מוציאות במונדיאל הזה את המיץ ותוצאות טובות מנבחרות שעל הנייר טובות מהן בהרבה, חלקן אפילו מועמדות ראשיות לאליפות.
צריך לתת לנבחרות הגדולות הנחה מסוימת. הסגלים שלהן מורכבים מכוכבים שעברו עונה מתישה, גם בליגות המאתגרות שלהם, גם במסגרות האירופיות וגם בנבחרות; תוסיפו לזה את אליפות העולם לקבוצות שהתקיימה בדיוק לפני שנה בארה"ב ואת החום והמסעות הכרוכים במונדיאל, ותקבלו שחקנים מאוד עייפים. שחקני הנבחרות הגדולות גם לא מקבלים מספיק זמן כדי לשחק ביחד (בנבחרות הקטנות יש הרבה שחקנים מהליגות המקומיות), לתרגל את הטקטיקה של המאמן, ולהכיר אחד את השני יותר טוב מבחינה מקצועית ואישית. מדובר בנבחרות שבדרך כלל מתגבשות ככל שהטורניר מתקדם. חלקן גם התייחסו למשחקים הראשונים בקלות ראש.
משחקים בשביל הדגל
מכאן אפשר להתחיל לפרגן לקטנות. אחד הגורמים הראשיים לצמצום הפערים היא תנועת המלקחיים של הגלובליזציה בכדורגל. אפשר לכתוב מיליוני מילים על השחיתות של פיפ"א, אבל צריך גם לפרגן לארגון על ההשקעות העצומות בעולם השלישי. מתקנים, מגרשי אימון, אנשי מקצוע, תזונאים, ניתוחי וידיאו ותוכנות לעיבוד נתונים גרמו לשיפור ניכר באפריקה, אסיה והמזרח התיכון.
מעבר לכך, מאות כדורגלנים מהיבשות הללו מגיעים לשחק באירופה וסופגים את יסודות הכדורגל, המשמעת הטקטית והאימונים, מידע שהם חוזרים אליו כשהם מייצגים את המולדת. גם העובדה שרבע מהשחקנים בסגלים של הנבחרות במונדיאל בכלל לא נולדו בארצות שאותן הם מייצגים, ורבים מהם נחשפו לכדורגל האירופי מהרגע הראשון של חייהם המקצועיים, עוזרת לשינוי.
מבחינה טקטית, הקטנות מצופפות את רחבות ה-16 שלהן עם הרבה שחקנים ומכריחות את הפייבוריטיות לשבור את הבונקר בפעולות יצירתיות של הכוכבים שלהן. יצירתיות היא הבזק, לא משהו שאתה מקבל בלחיצת כפתור. צרפת הצליחה לשבור את סנגל רק בגלל פעולה גאונית של מייקל אוליסה ויכולות הסיום הקטלניות של קיליאן אמבאפה, הגרמנים הוציאו לפועל תרגיל קרן מושלם כדי לחזור משוויון נגד קורסאו הזעירה, ועיראק לא מיצמצה מול נורווגיה עד שטעות קטלנית בהגנה נתנה לארלינג הולאנד הזדמנות לעקוץ אותה.
הנבחרות הקטנות מפוצצות ממוטיבציה, הן באמת משחקות בשביל הדגל והגאווה הלאומית. כל תיקול בשבילן הוא קרב, כל משחק מלחמה. עבור קייפ ורדה, תיקו נגד אלופת אירופה ספרד הוא זכייה באליפות העולם.
ספרד ופורטוגל מגיעות למשחק נגד האנדרדוג עם רמת ציפיות פסיכית. האוהדים והתקשורת (שלא לדבר על סוכנויות ההימורים) לא מדברים על ניצחונות אלא על הפרשים: זה ייגמר 0:8 או רק 1:5 מאכזב. כשהציפיות הללו נתקלות בחומות המציאות, נגיד אחרי 60 דקות, מתחיל גם הלחץ העצום.
וקיים כמובן הפן הסטטיסטי. כשטורניר גדל מ-32 ל-48 נבחרות, הוא מכניס לתוכו יותר ויותר נבחרות קטנות, ומעלה באופן ישיר את הסיכוי לסנסציות. הרחבת הפורמט של הטורניר הביאה גם משב של תקווה. קייפ ורדה, כבר לקחה נקודה, תפגוש במחזור הסיום את סעודיה (בדרך מחכה אורוגוואי) ויכולה לחלום על 32 הגדולות.
אפקט ארסן ונגר
אם צריך להאניש את התופעה הזו, הרי שהתוצאות עד עכשיו הן מחווה עצומה לדוקטרינת ארסן ונגר. הטענה המרכזית של הצרפתי תמיד הייתה כי אין באסיה, אפריקה ואמריקה מחסור בכישרון, אלא בעיות של תשתיות, ארגון ובעיקר חשיפה של צעירים לכדורגל העולמי דרך טורנירים בינלאומיים. בזכותו, התאחדויות בעולם נחשפו לשיטות אימון חדשות גם בלי מאמנים מוכשרים.
כל המיזמים הללו, יחד עם בונוס בדמות סיכויים גדולים יותר להגיע לטורניר ענק כמו המונדיאל (עבורכמו קורסאו היא חשובה גם מבחינה תיירותית-כלכלית), גרמו לכך שיש במדינות הללו פילטר יותר טוב לגילוי כישרונות, שמתחיל את מעגל הקסמים של חשיפה והכרה של הכדורגל המערבי המתקדם.
זו כנראה הסיבה המרכזית להצלחה של הקטנות מול אריות העולם: הם כבר לא נעלם עבורן, הם דבר ממשי. הן מכירות אותם. וכשאתה מכיר משהו, אתה כבר לא פוחד ממנו. הנבחרות הקטנות מסתכלות בלבן בעיניים של הגדולות ולא משפילות את המבט.
