האו"ם עדיין לא יצא בהצהרה רשמית, אבל עכשיו כבר אפשר לומר בביטחון: הכוחות הסקוטיים כבשו את בוסטון. לכל הצדדים שלום, פרט למלאי הבירה של העיר.
נבחרת סקוטלנד לא הייתה במונדיאל מאז 1998 בצרפת, כשזידאן היה שם של אחד הכדורגלנים הטובים בתבל ולא של שוער אלג’יראי בינוני. בכל פעם מחדש נשבר ליבם של אוהדיה והם נאלצו לראות מהבית את האנגלים השנואים, היהירים והמעצבנים ממשיכים לטורניר שלהם. נכון, גם האנגלים דאגו בדרך כלל לא להשאיר לעצמם לב שלם בהמשך, אבל זו הייתה נחמה חלקית.
כשסוף-סוף הגיע הכרטיס למונדיאל 2026, הפקק השתחרר בבת אחת מהחבית הסקוטית. 250 שנה אחרי הקמת ארה"ב, נפלה בוסטון לידי זרים עם מבטא כבד שלא תמיד מובן גם לדוברי אנגלית. הסקוטים הציפו את רחובות העיר במראות שלא נראו כאן מאז מסיבת התה של בוסטון, רק שהפעם נשפכו נהרות של גינס. אם יש שיא גינס בשתייה, לא צריך שום אליפות עולם כדי לקבוע מעכשיו את המנצחת.
זו לא רק מטאפורה. על פי הדיווחים יותר מ-3,000 פיינטים נמכרו בארבעה ימים בלבד, פי ארבעה מסוף שבוע רגיל. הבירה המקומית, בוסטון לאגר, פשוט אזלה בחלק מהימים. חביות ריקות נערמו בהמוניהן ומשלוחי חירום הוזעקו כדי למנוע מצב שבו בוסטון תישאר בלי בירה, תרחיש שחלק מהמקומיים מתייחסים אליו כמעט כאל אסון טבע. "לא ראינו בחיים דבר כזה מטורף", אומרת כל מלצרית שנייה. "הם שותים מהבוקר עד השעות הקטנות בכמויות שהיו גורמות לפילים לצאת מדעתם".
גינס, מקאלן ורוד סטיוארט
את בוסטון קשה מאוד ללמד על חגיגות. העיר כבר ראתה חגיגות אליפות של הרד סוקס, מצעדי ניצחון של הסלטיקס ואינספור ימי פטריק הקדוש, אבל נראה שהפעם העיר לא הייתה מוכנה לכמות הסקוטים שהציפו אותה והבינה מה מתרחש אחרי הדיווחים מהברים, תמיד סייסמוגרף אמין. בתום יום ראשון של עיכול הגל הכחול, נראה שכל שוטר שני בבוסטון היה ברחוב כאילו מישהו הכריז על מצב חירום לאומי, רק שבמקום הוריקן או הפסקת חשמל, האיום על העיר הגיע הפעם בחצאיות משובצות, עם חמת חלילים ויכולת על-אנושית לרוקן חבית גינס או בקבוקי מקאלן. או גם וגם.
בכל צומת ובכל פאב עמדו שוטרים שהביטו בנהרות הבירה האנושיים במבט של: “בסדר, חברים, אנחנו מבינים שאתם יודעים לשתות. אבל אל תנסו אותנו”. בינתיים, הסקוטים התגלו כאיום הכי מנומס בעולם. למעט הפרות רעש, לא נרשמו מהומות רציניות. בסביבות 10.36 בבוקר עצר אותי אחד מהם. “חבר”, הוא שאל ברצינות תהומית, “איזה יום היום? מה השעה? ומה התאריך?”. חשבתי לשנייה שהוא צוחק, אבל במבט שני האיש נראה רציני אם כי מבולבל. הבטתי שוב בשעון. אפילו בתי הקפה של בוסטון עוד לא סיימו את משמרת האספרסו הראשונה שלהם. סיפקתי לסקוטי את המידע הרצוי והאיש הודה לי ארוכות, ממשיך כנראה לבר הבא הפתוח בסביבה.
גם בלי ווייז היה קל למצוא את מוקדי ההתרחשות. מספיק היה ללכת לפי ההד הסקוטי ולשמוע את המוזיקה של רוד סטיוארט מתנגנת מאלפי גרונות. בפאב האירי "דבלינר" כבר לא היה מקום להכניס פזמון. התור בחוץ נמתח למאות מטרים, בפנים נשפכו נהרות של גינס ונשמעו קללות עסיסיות לכיוון אנגליה. הסקוטים הגיעו לבר כדי לעודד את קרואטיה על בסיס השנאה הספורטיבית לאנגלים שמתחילה אצלם בגנים. לצערם, נגמר 2:4 גדול לאנגליה. הם חיכו כמעט שלושה עשורים לחזור למונדיאל, הגיעו לבוסטון, שתו את העיר עד יובש, שרו כאילו זכו בגביע ובסוף בכלל מצאו את עצמם מעודדים את הקרואטים. ומפסידים. כל כך סקוטי, שזה כמעט פיוט.
כלב מי שלא רוקד
לפי השוטרים בבוסטון, עברו בעיר עשרות אלפי סקוטים בימים האחרונים. ראש העיר מישל וו שיבחה את "רוח הטרטן ארמי" ואת התרומה שלהם לעסקים בעיר: "אנחנו מחשיבים את עצמנו בבוסטון כאוהבי ספורט אמיתיים, אז לראות אוהדים עם כזו רמה של מחויבות ומסירות? אני חשה רספקט". ברמנית מקומית סיפרה שהרוויחה 950 דולר בטיפים במשמרת אחת והוסיפה: “עכשיו אני כבר בעד סקוטלנד”.
הניצחון של אנגליה על קרואטיה – במשחק הטוב ביותר במונדיאל 2026 עד כה – אמנם חילץ אנחות אכזבה, אבל לא הצליח להאט את קצב השתייה, השירה והריקודים. בפאבים התוצאה הייתה הערת שוליים בלבד. בשלב מסוים נכנס לבר וטרן סקוטי עם חמת חלילים. זה נשמע כמו התחלת בדיחה של ננסי ברנדס, אבל הוא ניגן ברמת כישרון שהייתה מקנה לו מקום בווינגס של פול מקרטני. זוג צעיר הציג בגאווה קעקועים תואמים של דגל סקוטלנד ומונדיאל 2026, ומחוץ לחלון באחד הבניינים שלף אוהד את פלג גופו העליון והניף דגל סקוטלנד בגודל אברדין. אוהד סקוטי אחר ביקש בנימוס מתושבת בוסטון להשאיל לו את הפודל המטופח שלה ובמשך דקה רקד איתו לצלילי חמת החלילים, כשבעלת הכלב משדרת בלייב לסושיאל. זה נגמר בחיבוק חם בין הכלבלב לסקוטי ובאזרחית בוסטון עם יותר עוקבים מהיום.
פתאום הגיעו המרוקאים, אבל במקום לשלב אלכוהול בשאגות, הם התיישבו על המדרגות הענקיות במרכז העיר בצורה מסודרת, כמעט פסטורלית, כמו ותיקי ראשל"צ שחוגגים ריוניון של גן שרה. השוטרים גילו במהירות, לשמחתם, שאין שום התנגשות כוחות בין סקוטים למרוקאים וגם הנורווגים שהסתובבו במקום שאלו בעיקר איפה מייסיס ולא את הדרך לנקסט וויסקי בר. כך מצאו עצמם שוטרים חסרי תעסוקה פשוט שומרים על הסדר סביב מעברי חצייה.
כשהלילה ירד על מסצ’וסטס, גם בוסטון עצמה כבר לא הייתה בטוחה אם היא עיר אמריקאית או מושבה באדינבורו. מצד שני, אחרי כמה אלפי ליטרים של בירה, למי אכפת.
