על העטיפה מופיע הלוגו המוכר של הלהקה. סגנון האיור מזכיר את אלבומי העבר הגדולים שלה, וכשמאזינים לעבודת הגיטרות שבפנים, אי-אפשר לטעות בזהות האדם שאחראי לה. אבל כל אלו לא מצליחים להפוך את Aurora, האלבום החדש וה-24 במספר של יס, לכזה שראוי לדור בכפיפה אחת לצד יצירות פאר דוגמת Fragile או Close to the Edge, שהופיעו לפני יותר מיובל שנים. הנגנים הרבים שבאו והלכו לאורך הגלגולים של יס, תמיד הציגו מיומנות טכנית עילאית, שלא פעם באה על חשבון התוצאה הסופית. זה היה נכון בשנים שבהן יס החלה לרדת מגדולה, וזה היה נכון אפילו יותר בכל ניסיונותיה לשוב ולהוכיח שהיא נותרה רלוונטית.
גם ב-Aurora יש כמה קטעים שיגרמו לכל גיטריסט להתפעל ממה שהאצבעות של סטיב האו (היחיד שנותר מתור הזהב של ההרכב), יודעות לעשות בגיל 79, ובהן למשל ב-Countermovement הנמשך קרוב ל-14 דקות ומושך קצת למחוזות ג'אזיים, ב-Ariadne שבו מתקיים דו-שיח עם נגני התזמורת הסימפונית הלאומית של צ'כיה או במהלכים מעלי החיוך שהוא משחרר ב-All Hands on Deck, כמו גם בתקשורת הלא-מילולית בינו לבין הבסיסט בילי שרווד. אבל למרות כל אלו, Aurora נשמע בסוף כמו אלבום של להקה, למעשה מוזיקאי שסביבו כמה טכנאי נגינה נהדרים אך נטולי שאר רוח, חסרת נשמה. גם הקול הגבוה של הסולן ג'ון דויסון שמזכיר את ג'ון אנדרסון האגדי, בעיקר מעורר געגוע עז לעבר, ופחות הנאה מההווה.
