אתמול בבוקר ניגש אליי בטיילת של תל-אביב בן אדם שנעזר בכלב נחייה ואמר: "תמסור להם שם שיש מחיר למלחמות שלהם". והלך. ואני נשארתי בלי מילים. נזכרתי שביום חמישי בערב קיבלתי מלשכת ראש הממשלה 11 תמונות של בני הזוג נתניהו, מחויכים במיטב הבגדים שלהם, חונכים את "דרך התנ"ך" בכביש 60 שמחבר את גוש עציון לחברון ולירושלים. הם באמת נראו מרוצים מעצמם. שעות ספורות לאחר מכן נהרגו בדרום לבנון סא"ל דור בן שמחון, מפקד גדוד 52 של חטיבת שריון, לצד שלושה מחייליו. שעות אחדות אחר כך נפצעו עוד ארבעה חיילים מרחפן נפץ במה שהוכרז כאזור ביטחון בדרום לבנון. ואנחנו נשארים עם התהייה אם אפשר היה להוציא את הממשלה הזאת לנבצרות מיידית משום שהם לא ממלאים את מה שמוטל עליהם: למשול, למלא באחריות ובשיקול דעת את שהוטל עליהם להבטיח את ביטחוננו. זה פשוט מטורף: אריה דרעי, השותף הבכיר של נתניהו מבקר בבית המעצר את העריקים שמסרבים לשרת בצבא ואח"כ משתתף בקבינט שמקבל את ההחלטות לשלוח את הילדים שלנו והנכדים לשדות הקרב האינסופיים. מתי לאחרונה נתניהו ביקר משפחה שכולה?
אמריקה שוקעת, קובעים הפרשנים באותה יהירות שקבעו שאמריקה בהנהגתו של דונלד טראמפ היא המנהיגה הבלתי מעורערת של העולם. נו טוב, אמריקה לא שוקעת, והיא תמיד מחליטה מתי להיכנס ומתי לצאת מאזורי מלחמה. מה שהיה מתבקש מנתניהו ש"יחשוב קדימה" כפי שייעץ האבא של חברי ג'ואי לאו לחשוב תמיד קדימה. אגב, במקרה של לאו, הפילנתרופ שתרם רבות לישראל, הוא הגיע הכי רחוק שניתן להעלות על הדעת.
סטיב וויטקוף וג'ארד קושנר מוצאים את עצמם על הכוונת של הפיות של פחי האשפה הכי משפיעים בסביבתו של נתניהו. שיתביישו המטנפים. אנחנו נזכור לשניהם את חלקם בהשבתם של החטופים והחטופות שלנו. הם החזירו אותם ולא החבורה המטורללת שמרכיבה את הממשלה הנוכחית. גם בעבר הפיות מהביב של הימין תקפו יועצים ממוצא יהודי שניסו לסייע לנו לצאת ממבוכי הסכסוך עם הפלסטינים ועם שכננו הערבים.
אורי שרון מצויד במצלמה העניק לנו תמונות מרגשות על מה שעובר בחייהם של חיילי המילואים במלחמה בעזה ובחאן-יונס. באחת התמונות שצילם, חייל מתקלח אחרי ימים ארוכים של לחימה כשהוא שופך על ראשו מים מקומקום. אורי שרון הוא אחד הנכדים של אריאל שרון. בחור מקסים שמקדיש מזמנו לחינוך של ילדי העוטף. עליו נכתב בשיר של שאול טשרניחובסקי: "האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה, אינו אלא תבנית נוף מולדתו". אורי שרון מגלם את שרשרת החינוך שקיבל בביתו מהוריו ענבל וגלעד. את הילדים האלה לא תמצאו במדורי הרכילות.
אבו-תמאם, או בשמו המלא חביב בן אוס, חי במאה התשיעית וזכה לתרגום של אחדים משיריו על ידי נתן זך. השיר שחיבר אותי אליו מזכיר את המציאות שנגזר עלינו לחיות בה בשנים האחרונות: "משהו עט על הארץ ונגס פעמים ממיטב משמניה. אלה שידיהם בנות חורין תמכו בדלים, האגודות למיניהן - הכול אבד. הכול אבד ורק אני נותרתי. הכתלים וחציר הגגות נבלו לאטם ברוח שלא בעיתה. כיום נודדים עדריו של המוות במקום שבו רעו השבטים....". ואצלנו, אחרי שאנחנו מתוודעים לאבל שמגיע אחרי ה"הותר לפרסום", מגיעה גם ההודעה של הבעת הצער של "רעייתי ואני", בדרך למה שנדמה להם - לעוד כהונה.
ואני חושב שזה נגמר. עם נבצרות ובלעדיה.
אמריקה שוקעת, קובעים הפרשנים באותה יהירות בה קבעו לא מזמן שהיא מנהיגת העולם. אמריקה לא שוקעת. היא תמיד מחליטה מתי להיכנס ולצאת ממלחמה