בשלהי קיץ 1993 עברתי בפעם הראשונה לניו-יורק, להארלם, עוד לפני שג'וליאני ערך בה חיטוי. קצת אחר כך ג'ורדן פרש מכדורסל בפעם הראשונה, ואחרי ששרדתי את החורף הראשון שלי, חיכיתי לאביב, ולמונדיאל שביצבץ מעבר לאופק.
באפריל נאס הרים את כל השכונה עם "Illmatic" הגאוני, קורט קוביין התאבד, "ספרות זולה" זכה בפרס הראשי בקאן במאי. ב-17 ביוני התיישבתי לראות את משחק הפתיחה של הגביע העולמי. גרמניה ניצחה את בוליביה בשיקגו. בלילה היה לי כרטיס למשחק 5 במדיסון סקוור גארדן בגמר ה-NBA, ניקס נגד יוסטון. שני אירועי הענק הללו התגמדו, כמובן, לעומת המרדף אחרי או.ג'יי סימפסון. המונדיאל ב-1994 לא היה מונדיאל משובח. הוא היה מונדיאל של סמלים: הדעיכה הסופית של מראדונה, שירת הברבור של הכדורגל הקומוניסטי של האג'י (שהדיח את ארגנטינה) וסטויצ'קוב (שהדיח את גרמניה), ההמשחה וההדחה של באג'יו. הכדורגל התאושש מהבצורת של איטליה 90', אבל לא היה בו שום "וואו" בשורתי.
יהושע אבשלומוב, שאז היה הבעלים של כמה חנויות ספורט בשם "ברודוויי סניקרס" וחבר של המשפחה, אמר לי שיש לו כרטיסים לרבע הגמר בין הולנד לברזיל אבל הוא לא יכול להגיע. נסעתי לדאלאס באוטובוסים. המחצית הראשונה, בחום ולחות בלתי אפשריים, ענתה על כל הציפיות עם תיקו מאופס. ואז התחילה חצי שעה של שכרון חושים: ברזיל כובשת שניים (עם ריקוד העריסה של בבטו אחרי לידת בנו), הולנד משווה, ובראנקו, שבכלל לא היה אמור לשחק והלך לאיבוד נגד אוברמארס, מבקיע גול ניצחון מ-30 מטר. ככה זה בשלבי הנוקאאוט: כדורגל משחקים 90 (או 120) דקות ובסוף הולנד מוצאת דרך להפסיד.
