250 שנה אחרי שארה"ב יצאה לעצמאות בפילדלפיה, ברזיל רצתה לפתוח את החגיגות שלה במונדיאל 2026 בעקבות התיקו המאכזב מול מרוקו. זו הייתה רק האיטי, זעירה במונחי כדורגל, ננסית היסטורית מול האימפריה של פלה, גרינצ'ה, זיקו ורומאריו, אבל לקרלו אנצ'לוטי ולנבחרת שלו היו כמה משימות חשובות על הפרק, במיוחד אחרי ההצגה של מסי וארגנטינה בקנזס סיטי. להוכיח שאפשר לנצח גם בלי ניימאר, למסור לעולם שוויני ג'וניור יכול להיכנס לנעליו הבעייתיות של הכוכב הגדול, והכי חשוב - להרקיד יותר מ-60 אלף אוהדים בעזרת מערכות תופים שעבדו במשך שעות ללא סימני עייפות.
היום של הברזילאים התחיל עם שחר ליד המדרגות האיקוניות של רוקי בלבואה. אלפי חולצות צהובות כבשו את האזור, הופכות את מוזיאון האמנות של פילדלפיה לרחבה הפרטית שלהן. הם טיפסו על 72 המדרגות בתחושת עילוי, מחפשים באוויר החמים של פילדלפיה השראה לווינריות. הפסל של רוקי, דמותו המתוסרטת של סילבסטר סטאלון, לא אלוף אמיתי, להזכירכם, נראה כמעט אבוד בין המוני הברזילאים שהתייצבו בתור מסודר להצטלם תחת כנפיו. בחנות המזכרות הסמוכה הזעיקו תגבורת, מתקשים לעמוד בביקוש המטורף למרצ'נדייז של אוהדי ויניסיוס ג'וניור. 50 שנה אחרי הסרט הראשון, רוקי עדיין מנצח בנוקאאוט, אבל הברזילאים רצו כבר לתת את הפאנץ׳ הראשון על הדשא.
בעוד אוהדי ארגנטינה הפכו את קנזס סיטי למועדון לילה ענק והסקוטים הקימו בבוסטון שלוחה פועמת של גלזגו, הברזילאים בפילדלפיה שמרו על פרופיל נינוח, כמעט משפחתי. אחרי התצוגה של ארגנטינה והתיקו שלהם, פלוס הגביע של הנמסיס בקטאר 2022, שנמצא כל הזמן ברקע כדי להכאיב, הם דילגו על הקרנבל שאפיין אותם בשנים האחרונות והעדיפו לשמור את האנרגיה ליציעים. "כן, מסי גדול, גם ארגנטינה טובה, אבל אל תשכח מי המדינה היחידה עם חמישה גביעים״, אמרה האוהדת מריה, שהגיעה עם חולצה של ניימאר, כמובן.
מספר 10 של ברזיל נותר הפופולרי ביציעים. הילדות לבשו חולצות שלו. האוהדים דיברו עליו. ובימים האחרונים, בזמן שהוא מתאושש מהפציעה ברגל, ברזיל כולה עסוקה גם בידיעות על כך שהוא ובת זוגו ברונה ביאנקרדי מצפים לילד נוסף, החמישי שלו. זה אולי יכול להסביר שהכוכב הגדול ביותר של ברזיל, אחרי הצניחה במניות שלו בשנתיים האחרונות, נמצא בתקופה שבה החיים עצמם גדולים עבורו מהכדורגל. הוא לא הגיע לפילדלפיה בגלל הפציעה בשוק, ואנצ’לוטי אמר אחרי המשחק שהוא מקווה לקבל את ניימאר בחזרה נגד סקוטלנד במיאמי. גם כשהוא לא על הדשא, פעמיים, ברזיל עדיין לא מצליחה להשתחרר מהצל הגדול. ניסיתי אגב לקושש מאוהדי ברזיל טיפה ביקורת על האיש, אבל זה כמעט חסר טעם. "הוא הכי גדול שלנו והוא יהיה הכי גדול", אומר לי לואיס שהגיע מסאו פאולו. "ניימאר עוד יזכיר לכולם מי הוא", הצטרפה הבת שלו, כמובן בחולצה תואמת.
(האוהדים משני הצדדים לא הפסיקו לרקוד)
שיעור חינוך לשוער
ובכל זאת, ברזיל של אנצ’לוטי מנסה ללמוד לחיות בלי הדמות הכי גדולה שלה. לא במקרה ויניסיוס הופך כאן לפרויקט לאומי, כל עוד ראפיניה לא השתחרר (ושוב נפצע) ואנדריק לא בשל. נראה שאנצ׳לוטי מנסה לנצל את משברון ניימאר לטובת העמקת פילוסופיית המשחק שלו. נכון שהאיטי לא קנה מידה, אבל אם בעבר נשענה הנבחרת על הברקות אינדיבידואליות, המערך של אתמול וצורת המשחק הזכירו יותר את הניהול המוקפד של דון קרלו מימיו בריאל מדריד. לחץ גבוה, הנעת כדור סבלנית והתבססות על המהירות של ויניסיוס, תוך חיפוש אחרי מתאוס קוניה, שנכנס להרכב במקום איגור תיאגו כחלוץ צללים שמחבר בין הקווים.
מול האיטי לפחות זה עבד יפה. ברזיל שטפה את המגרש, חנקה את היריבה החובבנית. כבר בדקה החמישית קיבלנו את שיעור החינוך הראשון של המונדיאל. שוער האיטי ג'וני פלאסיד, שהחליט משום מה להיכנס למוד של דקה 88 כבר בתחילת המשחק, סירב להיפרד מהכדור. עשרות אלפי ברזילאים הגיבו במקהלת בוז, והשופט העניק קרן לסלסאו בהתאם לחוק החדש. המסר היה פשוט: נגמרו הימים שבהם שוערים יכלו למשוך את עצמם עד שהנכדים יסיימו תיכון. ביזבזת? שילמת. זה גם היה רגע משמעותי פסיכולוגית, כי האיטי הרגישה מבוהלת. ברזיל לא רק ניסתה לשחק כדורגל, היא רצתה לאכוף את הקצב שלה. האיטי השתדלה בעיקר לא לעבור את החצי. כשהצליחה לעשות זאת, המובלעת הכחולה-אדומה מאחורי שערו של אליסון התעוררה לחיים. פילדלפיה כבר חגגה שער של ראפיניה, אבל חלקיק זעיר מהזרת שלו בחר להיכנס לנבדל. ה-VAR פסל, והאיטי הקטנה נשארה בחיים.
לא לתקופה ארוכה. בדקה ה-23 מתאוס קוניה דחק לרשת ריבאונד והחזיר את החמצן לריאותיו של אנצ’לוטי. החלוץ עוד הספיק להסתכל בחשש לעבר מסכי ה-VAR לפני שהתחיל לרקוד מול התופים. השער לא היה ראוי לאלבומי הזהב של ברזיל, אבל החגיגה כבר עמדה בסטנדרטים של קופקבנה. קוניה לא הסתפק בזה. בדקה ה-36 הוא ירה בשמאל טיל נהדר אחרי כדור של ויניסיוס, ובתוספת הזמן של המחצית הראשונה התכבד ויניסיוס עצמו בשלישי. פתאום ברזיל נראתה הרבה יותר משוחררת ורקדה על המגרש מול האיטי, שחזרה בבת אחת לפרופורציות, וכשניסתה לשחק כדורגל נתקלה ברגליים של לוקאס פאקטה, קאסמירו וגימראייש, שלא זלזלו אחרי שראו את המרוקאים מנצחים את סקוטלנד והבינו שאין יותר נקודות לזרוק בבית הזה.
רחמים על האיטי
בהפסקה עלה קולו של ג’ון בון ג’ובי. עשרות אלפי ברזילאים שרו את Livin’ on a Prayer בבקיאות שהייתה גורמת לריצ’י סמבורה לחייך בסיפוק. הם לא רצו לנקניקיות, לא לדליי הצ’יפס, אפילו לא לשירותים. הם נשארו לרקוד. "כמה ייגמר?" שאלתי משפחה ברזילאית עם ארבעה ילדים. "שבע", פסקה האם. "חמש", תיקן האב. "עשר", סימנה הבת הקטנה באצבעות ידיה, לבושה בחולצת ניימאר.
שלושתם טעו. ברזיל נקטה במידת הרחמים. לקראת הסיום האיטי כמעט כבשה. שאגה אדירה בקעה מיציע האוהדים שלה, אבל אליסון החליט שדווקא עכשיו, אחרי 90 דקות של שלווה, הגיע הזמן למתוח איברים ולהיזכר שהוא בכל זאת שוער.
"כל משחק קשה", אמר אנצ'לוטי בסיום. "ברור שצרפת חזקה יותר מהאיטי, אבל אני חושב שאנחנו יכולים להתמודד עם כל יריבה". הוא לא מיהר להכתיר את קוניה לחלוץ הראשון, למרות הצמד. "למשחק הזה קוניה היה בפרופיל הנכון כדי ליצור בעיות להגנה שלהם. הוא יכול להיות פתרון גם במשחק הבא, או שאולי אשנה שוב".
על הכוכב הגדול שלו, זה ששיחק, אמר המאמן: "ויני היה מסוכן מאוד, לא רק בזכות היכולת שלו באחד על אחד, אלא גם בזכות התנועה שלו בלי הכדור והמסירות שלו. היה לו משחק מצוין". ואז חייך. "האם זה יהיה המונדיאל של ויני? אני לא רוצה שזה יהיה המונדיאל של ויני, אני רוצה שזה יהיה המונדיאל של ברזיל!"
