במשחקים של הולנד השנה היא תמיד 1974. תמיד יש סביב האורנג' תחושה שאולי הנה, הפעם זה יקרה: אולי היא שוב תפתיע עם משהו שמזכיר את הטוטאל פוטבול של יוהאן קרויף, או לפחות תשחק יפה כמו בימים של דניס ברגקאמפ במונדיאל 1998. גם אם ברוב השנים התקווה הזאת מתנפצת די מהר, היא עדיין חוזרת בכל טורניר. המשחק מול יפן היה מעולה אבל הסתיים רק בתיקו, ואתמול הולנד כבר לא השאירה מקום לפרשנויות: היא הייתה גדולה על שוודיה בכמה מספרים, ומחצה אותה 1:5 בטעם של פעם.
זה לא שההתקפה ההולנדית מלאה בשמות הכי נוצצים בעולם. אין שם שחקן ברמה של פטריק קלייברט, בטח לא כוכב שמטיל פחד רק מעצם הנוכחות שלו. אבל דווקא משום כך החגיגה אתמול הייתה משמעותית יותר. שניים שהגיעו אחרי עונות דלות במספרים – קודי גאקפו ובראיין ברובי – כבשו צמדים והזכירו כמה כישרון יש לנבחרת הזאת. קריסנסיו סאמרוויל הוסיף את החמישי, והפך את את זה מניצחון גדול לכזה שעלול לגרום לאופוריה מיותרת בהמשך.
מחלקת התאוששות. גאקפו חוגג צמד על חשבון לינדלוף
(Eric Gay, AP Photo/Eric Gay)
גאקפו הגיע למונדיאל אחרי עונה מאכזבת בליברפול. גם ברובי נמצא במצב דומה: אחרי הפריצה באיאקס, ציפו ממנו להיות במועדון גדול בהרבה מסנדרלנד. אולי הופעה טובה במונדיאל תעלה אותו מחדש לרדאר של הקבוצות הגדולות. גם מרונלד קומאן, צריך לומר, היו בעבר ציפיות גדולות יותר, אבל הוא עושה בית ספר במרירות גם ללואי ואן חאל. הנבחרת שלו ספגה ביקורות ארסיות, וחטפה אפילו יותר אש מהרגיל אחרי ה-2:2 מול יפן – תוצאה שבסך הכל הייתה סבירה לחלוטין – ועכשיו היא קיבלה הזדמנות לסגור חשבון. הולנד לא נספרה על ידי אף אחד כמועמדת רצינית לזכייה, אבל עם נבחרות בפרופיל שלה - מספיק ניצחון אחד כדי לשנות את הנרטיב.
ועדיין, אסור להסתנוור מהחמישייה. שוודיה הגיעה למונדיאל בזכות ליגת האומות, שסידרה לה מקום בפלייאוף העלייה, ושם היא באמת התעלתה עם ניצחונות על אוקראינה ופולין הלוזריות. במשחק הראשון היא הרשימה, אבל היריבה הייתה טוניסיה והתוצאה הפוכה – 1:5 לטובתה. שוודיה היא לא האיטי, אבל זה שאנחנו יודעים איפה היא נמצאת על המפה עדיין לא הופך אותה לאימפריית כדורגל.
