בדיוק לפני עשר שנים החליטו אזרחי בריטניה להתנתק מהאיחוד האירופאי בהצבעת הברקזיט. זו היתה החלטה מטלטלת שאיימה להפיל את האיחוד האירופי, שבריטניה היתה אחת מאבני היסוד שלו מבחינה כלכלית, פוליטית וצבאית. החשש היה שהברקזיט יתחיל אפקט דומינו שיפרק את האיחוד. זה לא קרה.
לא רק שהאיחוד הצליח להוכיח את אחידותו ולשרוד, אלא שהוא הצליח גם לעמוד בשטף של מפלגות פופוליסטיות שאיימו על עקרונותיו ואיימו להוציא את מדינתן מהאיחוד. למעשה, מה שקרה, בעיקר על רקע הכשלונות הבריטיים לאחר הברקזיט, הוא שראשי מפלגות ימין כמו מלוני באיטליה ולה פן וברדלה בצרפת, כמעט והפסיקו לדון בפרישה מהאיחוד, ואפילו דיברו בעד שימוש במוסדות האיחוד כדי לעזור למדינתם.
הפרידה בין בריטניה לאיחוד האירופי הצליחה להוכיח שני דברים: למרות הכוח הכלכלי והצבאי שלה, בריטניה לא הצליחה לבסס את עצמה כשחקן עיקרי במערכת הגלובלית החדשה, בעיקר בתחומי הכלכלה, ואילו המשא ומתן של האיחוד עם בריטניה בקשר לתנאי העזיבה, גרם להידוק הזרועות בין 27 המדינות המרכיבות את האיחוד, גרם להן להבין כמה השוק שלהן גדול וחזק ביחד וסייע לאיחוד לעמוד מול מתקפות המכסים של טראמפ, האיום שלו בגרינלנד ואף ליישם סנקציות ועונשים כלפי מדינות שהתנהגו בצורה שלא תאמה את ערכי האיחוד (הונגריה לדוגמא).
בריטניה לבטח לא הצליחה לעמוד בהבטחות שלה לתושביה לגבי תוצאות הפרישה מהאיחוד: "אין ספק שהתוצאות הכלכליות ומבחינה ההגירה, הן לא התוצאות שלהן קיווינו. יש גורמים חיצוניים כמו המלחמה באוקראינה והממשל בארה”ב, אבל בשורה התחתונה לא הצלחנו כפי שחשבנו. עלינו לנסות לחזור לאיחוד", אמר בראיון באפריל פיליפ רייקרופט. רייקפורט הוא אחד שיודע: הוא היה ראש המשרד לנושא הברקזיט.
לפי סקר שנערך בימים האחרונים, כמעט שני שליש מהאזרחים של מדינות האיחוד תומכים בחזרתה של בריטניה לאיחוד. הסיבות העיקריות לכך הן חיזוק הברית הכלכלית בין בריטניה למדינות האיחוד שנחלשה מאוד מאז הברקזיט, ובעיקר ניסיון להציג חזית אחידה, חזקה ורחבה יותר של האיחוד מול הסכנות שהוא עומד מולן מהגבול במזרח ומעבר לאוקינוס. קרוב לשישים אחוז מאזרחי בריטניה תומכים גם הם בחזרתה של המדינה לאיחוד, אבל המספר הזה מתרסק לפחות מארבעים אחוז אם בריטניה תאבד את האופציות שלה לשמור על המטבע ובידוד מאמנת שנגן.
למרות שהסקרים בבריטניה מראים בוודאות שהמשיבים עדיין עונים לשאלה לגבי כניסה מחודשת לאיחוד לפי השתייכות מפלגתית, הרי שרוב גדול בבריטניה מסכים כי הפרישה הרעה את מצבה הכלכלי של בריטניה מבחינה כלכלית ומבחינת מסחר, ובעיקר הפכה את בעיית המהגרים הלא-חוקיים לאקוטית יותר, מה שמשך את בריטניה ימינה מבחינה פוליטית.
למרות שמנהיגים אירופיים רבים, בהם מנהיגי ספרד וצרפת, חיבקו בחום את הרעיון של חזרת בריטניה לאיחוד, צריך גם לזכור שהרצון המחודש של הבריטים לחזור לאיחוד נובע לא רק מאהבת מרדכי אלא גם משנאת המן: התקווה להסכמי סחר טובים יותר עם ארצות-הברית לא התממשה, ובריטים רבים רואים כעת באמריקה פרטנר לא ראוי ורעוע, ומחזיקים בדעה שבריטניה צריכה להצטרף ולהשתתף במאמץ לבנות כלכלה עצמאית שתתחרה עם סין וארה"ב.
נייג'ל פארג', המועמד הראשי להיות ראש הממשלה הבא בבריטניה, הזהיר לפני עשר שנים בהחלטיות כי "האיחוד גמור, הוא מת", בעקבות ההחלטה הבריטית לפרוש. אבל אף מדינה לא העזה ללכת בצעדיה של בריטניה. הפרישה של בריטניה לא סללה את הדרך, היא היתה סימן אזהרה למה שיקרה למי שיעז לעזוב. כעת גם בריטניה מחפשת את העקבות כדי לחזור אליו.
