חיים קטנטנים // פייר מישון } תרגום: רמה איילון } ספריית רות } 264 עמ'
פייר מישון עשוי כולו משיאה של הספרות הצרפתית. ברק הכתיבה שלו, כתיבה מרהיבה ביופייה וביכולותיה, מורגשים מן הרגע הראשון של הקריאה בספרו. הוא חניך של גדולי הסופרים והמשוררים, של מסורת אסתטית ענפה, הוא עצמו מספר כיצד גדל על ברכיה במחצית השנייה של המאה ה-20, תחילה בכפר שבו נולד בקרבת אמו וסבתו (בצל אב נעדר), לאחר מכן בפנימייה שבה התחנך מגיל עשר, ומאוחר יותר באוניברסיטה בעיר קלרמון פראן, במרכז צרפת, בשנים היוקדות של שנות ה-60.
דמויות כפריות | אנשים כפריים בצרפת המאה ה־ 19
פייר מישון כמעט שלא נדרש לעשות דבר, מלבד להיות שם ולעבור שם, ומלבד זאת, שום דבר. כלומר, בדרך נועזת יותר, כמו כל יוצר דובר אמת, לא הרבה נדרש למישון, מלבד הצורך למות ביחס לכל מסורת, מלבד איזה כישלון מר שלא מניח לו, מלבד ההתכחשות לעצמו, הבוז לעצמו, שנים ארוכות של סבל שבהן דבר לא הספיק לו עוד. לא השתייה, לא הגאווה האכזרית, לא השקרים, הוא מסתבך בקטטות רחוב, מנצל נשים צעירות, הורג חיית בר בזדון, ומתאשפז במוסד פסיכיאטרי, עד שהוא מצליח לסגת מהרצון, לרוקן את הלשון היודעת כל, העשויה היטב כל כך בספרייה האירופית הכבדה. על הקללה הזאת מתוודה פייר מישון, כדי לשוב ולגלות את מה שרחק ממנו, בדרך ההשראה של יצירה שכבר נטשה את עצמה, ויתרה על כוחה, ומצאה מחדש את העבותות החזקים של הספרות, בדרכו העלומה של המופלא עצמו, אפשר לומר בדרך הבלתי צפויה, גם הסתמית, של ההתבגרות.
אולי בשל כך הספר הראשון של מישון, 'חיים קטנטנים', ראה אור מאוחר ב-1984, כשהוא כבר קרוב לגיל 40, וכעת מקבלת היצירה החשובה הזו תרגום לעברית במיומנות ובכישרון רב בידי רמה איילון, עבודת מופת של ממש. זהו ספר יוצא דופן בנוף הספרים העכשווי, יצירה גדולה שאינה רק טובעת בכתיבה הפורמליסטית הצרפתית רווית הציטוטים, אלא נפתחת אל סדקי המציאות עצמה, אל החיים הקטנים של אנשים שאין להם זכר, כשמה של היצירה, נפרסים סיפורי דיוקנאות שריצפו את עולמו של המחבר. עקבות של דמויות נשכחות שחיו אי פעם בעבר, בסיפורי המשפחה ובאלבומי התמונות, אבל גם בימינו, אי שם בצללי הנוכחות, אנשים פשוטים, אבודים, שלא ידעו להיות – תיאור עדין של אישה על שפת הים, ילדה שחלתה ומתה, מיסה נוצרית בקרב קהילת שוטים נידחת – שגם אם לא הותירו חותם, היה דבר בפניהם, בחוויית החיים ההפוכה שלהם, בהיעדרותם עצמה, כדי לחולל איזו חידה קדומה שהשפיעה על היווצרות הכתיבה, על הממואר הספרותי הנהדר הזה.
אחת הדמויות האלה היא האב פוקו. לא פילוסוף מפורסם ולא קדוש נוצרי, אלא פועל אלמוני העובד בטחנת הקמח המקומית, עקור מחבל מולדתו, חולה נבער מדעת העומד בסירובו לטפל במחלת הסרטן שהתגלתה בגרונו. מישון מתאר כיצד שכב פוקו זה לצידו בחדר האשפוז הנפתח אל חצר תרזות יפהפייה, ומבטו פתוח אל שתיקתם של העצים בחלון, מואר באצילות כמו בציור של רמברנדט.
דווקא האיש הפשוט הזה מעצב את דרכה של היצירה של מישון. האב פוקו מסרב להישלח לטיפול מונע בפריז, הוא מכריז בפני סוללת בעלי תפקיד, רופאים, אחיות ואנשי דת שהוא אנאלפבית, כלומר, לא אובייקט ראוי לטיפול בידי הידיעה האנושית. באופן זה, פוקו דווקא משמר את היותו סובייקט של אי-הידיעה, מהותו הענווה נשמרת, בשעה שהמוות צפוי להגיע. "הוא יישאר כאן, וימות מזה. שם אולי יחלים, אבל במחיר חרפתו. ובעיקר הוא לא יכפר, לא ישלם כראוי במותו על פשע אי-הידיעה. התפיסה הזאת לא הייתה נאיבית במיוחד: היא האירה את עיניי לגבי עצמי. [...] האב פוקו היה סופר יותר ממני. בהיעדרה של האות, הוא העדיף את המוות. ואילו אני בקושי כתבתי, אך גם למות לא העזתי. חייתי בתוך האות הפגומה, ושלמותו של המוות הבעיתה אותי. בדומה לאב פוקו ידעתי שאין לי כלום".
כזהו הקונפליקט של הספר: בין מי שכותב עצמו לדעת ומי שיודע לשתוק, במתח הגלוי שבין החטא והאידיאל, בין הנימה הקלאסית והכיעור המודרני, הספר פונה מן הכבד אל הקל, הוא נפתח באיטיות, אבל הקריאה בו הולכת ומעמיקה מאוד, הקל נעשה עמוק מאוד, אישי ונועז. מתיאורי הכפר הארוכים ההיסטוריים, והדמויות הנעלמות הישנות, אל עבר נפשו של איש צעיר המתעתד לכתוב, להיות סופר, ורק טובע בהרס עצמי מחפיר.
היכן למקם את מישון? אולי כמעין חטיבה מגשרת בין ספרות המאה ה-20 לספרות העכשווית: מבחינת התוכן, הוא נוגע בהווי הפרובינציאלי בצרפת, בכתיבת ממואר חשוף בדומה לזה של אנני ארנו או דידיה אריבון שידעו הצלחה בשנים האחרונות; אך הממואר של מישון כתוב בסגנון עשיר ורב-מחשבות, בקול המחפש כתיבה מוזיקלית רבת-זמנים ורגישויות, לעיתים לא חפה מגבהות הרוח, לרוב מטלטלת לא פחות מהכתיבה של פלובר, פרוסט וקלוד סימון. •
