על רקע מצב הלחימה בדרום לבנון, וחתימת מזכר ההבנות בין ארה"ב לאיראן, נמצאת מדינת ישראל באחת מנקודות השפל האסטרטגיות והמורליות הקשות שנקלעה אליהן מאז פרוץ מלחמת 7 באוקטובר, אולי אפילו נקודת שפל מהחמורות בתולדותיה. במצב כזה אין טעם להתפלש בקינות ובחיפוש אשמים, אלא לפתח אסטרטגיה חלופית שתאפשר חילוץ מהמשבר במינימום נזקים.
במערכת הבחירות הקרובה יהיה די זמן לחפש ולמצוא את האשמים, אבל עד אז צריך תחילה להכיר בכמה עובדות. ראשית צריך לזכור שמאז מלחמת העולם השנייה ארה"ב לא ניצחה באף מלחמה. מקוריאה בתחילת שנות ה-50 ועד המלחמה הנוכחית באיראן, להוציא שניים-שלושה מבצעים קצרצרים בדרום אמריקה, ארה"ב הובסה או הסתבכה קשות בגלל שתי סיבות.
הראשונה היא שהאויבים היו חדורי מוטיבציה אידיאולוגית, לא פעם פנאטית-דתית, שאפשרה למנהיגיהם להתעלם מאבידות כבדות בקרב כוחותיהם ומסבל האוכלוסייה האזרחית שבתוכה הם חיו ונלחמו. לכן הם היו מסוגלים לנהל מלחמת גרילה ממושכת גם אחרי שנראה לכאורה שהובסו בשדה הקרב. ארה"ב, לעומת זאת, רגישה לאבידות, ומאז מלמת וייטנאם יש חוסר אמון בסיסי של התקשורת וחצי מהציבור בממשל. כתוצאה מכך, לאבידות ולנזקים הכלכליים שספגה יש השפעה גדולה על הפוליטיקה הפנימית, וגם העולמית.
הסיבה השנייה היא שארה"ב מנהלת מלחמות על פי כללים הומניטריים מחמירים והולכים, חלקם מוצדקים וחלקם תוצאה של טהרנות לשמה, שמכריחים את מפקדי ולוחמי הצבא שלה להתנהל לעיתים קרובות כשידם האחת קשורה מאחור.
על רקע זה צריך לאבחן את הנשיא דונלד טראמפ כאדם וכמנהיג. כאדם הוא הפכפך, כזה הפועל על פי אינסטינקטים ואינטרסים אישיים. לפעמים הוא מתנהל גם בהתאם לטובת ארה"ב, כשהיא לא מתנגשת עם האינטרסים והאינסטינקטים האישיים שלו. לכן אי אפשר לבנות על יחסים אישיים ארוכי טווח עימו. אבל טראמפ הוא נשיא ארה"ב, וישראל תלויה כיום בארה"ב מכל ההיבטים. עבור ישראל זה אינטרס ראשון במעלה לשמר את היחסים עם אמריקה, ללא קשר לזהות היושב בבית הלבן.
בישראל, הלכי הרוח הציבוריים הקבועים דומים מאוד לאלה שבארה"ב. יש בה רגישות גדולה לאבידות בקרב לוחמים ואזרחים, ובתקופה הנוכחית שורר גם חוסר אמון חריף בין יותר מחצי מהציבור לבין הממשלה, מה שמשתקף בטענות מצד חלק גדול מהאוכלוסייה שמשרת במילואים ומשלם מסים, על הפקרה ועל אוזלת יד.
חוסר האמון הזה הרסני לביטחון הלאומי, והוא מחריף מפני שהממשלה הזניחה לחלוטין את ההסברה. המופעים של ראש הממשלה בנימין נתניהו בתקשורת משרתים בעיקר את תדמיתו ושרידותו הפוליטית, אבל גם הוא, גם שריו וגם המסבירים מטעם הממשלה לא מצליחים לתווך לציבור את ההיגיון המדיני והאסטרטגי-צבאי בפעולות שמבצעים צה"ל והדרג המדיני. ייתכן שהסיבה היא שאין היגיון כזה.
בכל מקרה, היעדר ההסברה כלפי פנים וכלפי חוץ גורם לכך שישראל לא מצליחה לשכנע גם את ידידיה בוושינגטון ובאירופה שחיזבאללה הוא זה שלא מפסיק לירות, ושהסיבות לכך הן דרישה איראנית וניסיון להגן על אנשיו המכותרים במנהרות שמתחת לכפר תיבנית. ישראל גם לא מצליחה לשכנע שלא ניתן יהיה להבטיח את שלום הגליל כל עוד תשתיות התת-קרקע העיקריות של הארגון, שמהן הוא יורה גם כעת, נמצאות בדרום-מזרח המדינה ובדרום רמת נבטיה.
בהקשר זה צריך להכיר בעובדה ש"אזור ביטחון קדמי", כפי שהוא מוגדר כעת (כמו "רצועת הביטחון" או "אזור חיץ" כפי שהוגדר בעבר) לא נותן ביטחון לצפון ישראל, מפני שאין בו כדי לעצור את הרקטות, הכטב"מים והרחפנים שהולכים ונעשים מדויקים יותר ויותר. "איומים ישירים", כמו חדירות קרקעיות וירי טילי נ"ט, אפשר לבלום כיום באמצעים בטוחים וטובים יותר, למשל מוקשים או אמצעים טכנולוגיים שיפותחו נגד רחפנים, ואינם מחייבים פריסה של כוח לוחם קרקעי על שטח גיאוגרפי גדול, כמו שקורה כיום בלבנון. אבל כשצה"ל פרוס על פני שטח פנים סטטי גדול, הדבר מאפשר לאויב להיערך בנחת ולפגוע בלוחמים, ולישראלים לחזור ולשנן את הביטוי "מלחמת התשה בבוץ הלבנוני".
הפעולות שמבצעת אוגדה 36 בפאתיה המזרחיים והדרומיים של רמת נבטיה נחוצות מבחינה ביטחונית. נמצאות שם התשתיות התת-קרקעיות והעל-קרקעיות שחיזבאללה מכנה "האזור המבצעי" מול ישראל. מתחת לרכס עלי טאהר נמצאת המפקדה העיקרית של אזור זה, וממערכי מנהרות נוספים בשטח נורתה אש ישירות מתחת לקרקע לעבר יישובי הגליל וצפון ישראל, כולל עד חיפה וטבריה.
מבחינה צבאית חיוני להרוס את התשתיות הללו, ואז אפשר יהיה לצאת מהשטח, ובמקרה הצורך להיכנס אליו באש, או אפילו בפשיטות קרקעיות, אם וכאשר חיזבאללה ינסה להתבסס בו מחדש.
חשוב להכיר בכך שמאז מבצע "חיצי הצפון" בסתיו 2024 חל שינוי מהותי בלבנון. הממשלה ורוב העם, כולל חלקים בעדה השיעית, רוצים שחיזבאללה יתפרק מנשקו, או לפחות יפסיק להילחם בישראל על פי דרישת האיראנים. זו הפעם הראשונה שממשלה בלבנון אומרת במפורש שהיא רוצה בהסדר אי-לוחמה קבוע עם ישראל. זה מהפך שחובה על ישראל לעשות הכול כדי לא להחמיץ אותו, מפני שהוא שומט את הלגיטימציה שחיזבאללה מנכס לעצמו כמגן לבנון.
ויש עוד משהו שצץ בימים האחרונים וגם אותו חובה לנצל: האיראנים הצליחו ליצור חיבור בין הזירות ורואים בכך נכס ומנוף לחץ במו"מ עם ארה"ב. ישראל יכולה גם היא להשתמש בנכס הזה, אבל כמנוף לחץ הפוך: האמריקאים יכולים לדרוש מהאיראנים במו"מ להכריח את חיזבאללה להפסיק את הירי.
אלה חמשת התחומים שישראל יכולה וצריכה לפעול בהם:
לא להתעמת עם טראמפ, אלא לנסות לתאם איתו מהלכים שיאפשרו להשיג משהו שהוא הרבה פחות מניצחון מוחלט, אבל ישמר את הביטחון הלאומי וישיג רגיעה לאורך זמן, שתאפשר להתכונן טוב יותר, במשך זמן רב ובסיוע ארה"ב, לאפשרות שנצטרך להתמודד פעם נוספת עם איראן ועם חיזבאללה בלבנון.
לסכם עם טראמפ שידרוש מהאיראנים לרסן את חיזבאללה, לפחות באותה מידה של תקיפות שבה הוא דורש מישראל לנצור את האש בלבנון. כדי להשיג זאת אפשר להיעזר בשר החוץ מרקו רוביו, שר המלחמה פיט הגסת' ובמפקדי וקציני סנטקו"ם. יחסי האמון ושיתוף הפעולה שהתקבעו בשנה האחרונה בין צה"ל לבין פיקוד המרכז האמריקאי הם נכס מדיני לא פחות משהם נכס צבאי.
ממשלת ישראל חייבת לפתח מתקפת הסברה שתבהיר לאזרחיה, וגם לאזרחי ארה"ב, מה אנחנו כרגע עושים בלבנון ולמה זה חשוב.
להאיץ את המו"מ עם ממשלת לבנון. ישראל צריכה להבהיר שאם המו"מ יעלה יפה, ותגובש תוכנית ריאלית לנטרול האיום של חיזבאללה, היא תהיה מוכנה לסגת בשלבים מהשטח שתפסה, במקביל לפירוק התשתיות והנשק הכבד של חיזבאללה, בעיקר במרחב באדר ובבקאע. מהלך כזה יחזק את הלגיטימציה של ישראל לדרוש ולקיים חופש פעולה צבאי אם חיזבאללה יפעל או ינסה לשקם את יכולותיו.
לדרוש מארה"ב, מערב הסעודית, מצרפת ומאיחוד האמירויות לחזק מיידית את צבא לבנון ולהקים בו כמה יחידות מיוחדות שיוכלו לבסס שליטה באזורים שמהם ייסוג צה"ל. במקביל, יש להבטיח את שיקום לבנון מנזקיה, כדי שאיראן לא תוכל לפרוס את חסותה על המדינה באמצעות הכספים שיופשרו לטהרן ולמשמרות המהפכה בעקבות הסכם עם ארה"ב.
תוכנית פעולה כזו, או דומה לה, שתיושם במאמץ מדיני-צבאי מרוכז ומנוהל, עשויה לאפשר לנו להיחלץ מהבור האסטרטגי שבו אנחנו נמצאים. השאלה היא אם ממשלת ישראל הנוכחית, שבן גביר מדבר בשמה, מסוגלת לנקוט סדרת מהלכים מורכבת כזאת ולעשות את הוויתורים הנדרשים כדי לזכות מחדש באמון הבית הלבן.
