יש הרבה חן, לצד מידה לא מבוטלת של חשיבות עצמית, בסרט "קלן 75" העוסק בהפקתה של ההופעה של הפסנתרן קית ג'ארט בעיר קלן שבגרמניה בשנת 1975. הצפייה בסרט, שביים בהפקה מרשימה הישראלי עידו פלוק, התחילה אצלי בגלגול עיניים מאסיבי לאור הצהרה רצינית המשווה את אותה הופעה לקפלה הסיסטינית, לא פחות, אבל אט אט נשבתי בחנוניות המוזיקלית המקסימה שלו.
הסרט מתנהל בשני צירים עלילתיים: הראשון עוקב אחר ורה, נערה מרדנית שהופכת ליח"צנית מופעי ג'אז ומקבלת הזדמנות להביא לעיר את ג'ארט, אגדה שעושה מוזיקה מופשטת לחלוטין. הציר השני עוסק בג'ארט עצמו (ג'ון מגארו המצוין), שקיומו מיוסר ועלוב בהרבה מהנראה מבחוץ, כשהוא סובל מבעיות גב, בדידות ונדודי שינה. ברקע מורגש המרד של ורה נגד עברה של גרמניה ודור ההורים, ובמקביל נכנסת לעלילה בהדרגה גם דמותו של מבקר מוזיקה יומרני ומלא תשוקה שהסרט נע ברוחו ובקולו.
מתוך "קלן 75"
(באדיבות סרטי נחשון ורק קייפ)
"קלן 75" קורה בעולם שבו המוזיקה היא הכל. הבמאי פלוק יודע לנווט את הסיפור הכריזמטי, בעיקר לקראת המערכה השלישית המוצלחת שלו, אך מנגד חוטא בנטייה לרצף את המסך בשבירות קיר רביעי וטריקים ויזואליים מיותרים מתוך צורך מאולץ להיות "מגניב". בנוסף, הסרט סוחב שתי חטוטרות: החלטת ליהוק מוזרה של שחקנית בת 30 לגלם בת 16, והעובדה המדהימה שאף תו מהקונצרט המדובר לא נשמע בפסקול בשל בעיית זכויות יוצרים.
בסך הכל, למרות הבעיות, "קלן 75" הוא סרט מקסים, מלא אנרגיה, ושווה בהחלט צפייה - למי שמאמינים עדיין שמוזיקה של אמן כזה או אחר היא הדבר החשוב בעולם. אל תשתנו.
