אלה ימים קשים. בשבוע החולף לא היה יום בלי בשורות איוב, ברמה האסטרטגית. ביום ראשון זו הייתה מסיבת העיתונאים המבישה בשווייץ, בכיכובו של ג'יי-די ואנס חוגג לצד ראש ממשלת קטאר, מוחמד אאל-ת'אני וראש ממשלת פקיסטן, מוחמד שריף. האיראנים סירבו להצטלם איתו. כשהוא נשאל על "הג'נוסייד בלבנון", ואנס לא היה מסוגל לומר שאין ג'נוסייד, שלישראל יש זכות להגן על עצמה, שארגון חיזבאללה היה חייב להתפרק מנשקו לפי החלטות מועצת הביטחון ולפי רצון רוב אזרחי לבנון. למחרת זו הייתה ההכרזה של קטאר ופקיסטן, אוי לבושה, על הקמת "מנגנון למניעת חיכוך" בלבנון. איראן חברה במנגנון. ישראל בחוץ. בקצב הזה יהיו שם גם נציגי חמאס, חיזבאללה ואל-קאעידה. אבל לא ישראל. חרפה. וזה נמשך. המיליארדים כבר זורמים לאיראן עם הסרת הסנקציות על מכירת נפט. טראמפ וסגנו מספרים על הסכמה איראנית לפיקוח על אתרי הגרעין, ואיראן מגיבה מיד שלא סוכם ולא יקום ולא יהיה (גם את הצהרת ראש סבא"א על ההסכמה לפיקוח הם הכחישו). טראמפ הצהיר שאיראן הסכימה להפסיק את התמיכה בשלוחות הטרור. איראן מגיבה מיד בהכחשה. לבנון מתחננת לאמריקאים: אל תפקירו אותנו לחסדי איראן, וואנס מבטיח במכתב לסמיר ג'עג'ע שעצמאות לבנון תישמר. איך תישמר? הרי הסכם הכניעה הוא גם הסכם הפקרה. גם של העם האיראני. גם של העם הלבנוני. במקום MAGA ("להחזיר את אמריקה לגדולתה") קיבלנו את MIGA ("להחזיר את איראן לגדולתה"). חרפה. ואם חשבנו שתהיה התנגדות פנימית בארה"ב לרפיסות הנשיאותית הזאת – אז טעינו. טד קרוז וניקי היילי הם כמעט היחידים שמשמיעים קול ביקורתי. ואין גבול להתבזות.
ואנס (משמאל) לצד ר"מ פקיסטן שריף ור"מ קטאר אאל־ת'אני, לוצרן השבוע. לא היה מסוגל לומר שאין ג'נוסייד
(Pool, Getty Images)
האיראנים לא מסתירים שום דבר. סייד מוחמד מרדני, אינטלקטואל אמריקני-איראני, שהיה בעצמו חבר במשלחת האיראנית למשא ומתן, הכריז: "איראן לא תקיים את מזכר ההבנות". ככה. פשוט. מונשר מוטקי, חבר פרלמנט ולשעבר שר החוץ, הופיע ב-IRRIN TV, וקרא "לרצוח את טראמפ", כנקמה על חיסול חמינאי. חביבאללה סיארי, מתאם כוחות הביטחון של איראן, הכריז ב-NASIM TV: "עלינו לנקום בכל האמצעים הדרושים". וביום שישי שעבר, כשבארה"ב חגגו את ההסכם, שכבר פורסם, הטלוויזיה האיראנית העבירה בשידור ישיר תפילה ממסגד בטהרן, כשההמונים צווחים: "מוות לאמריקה, מוות לאנגליה, מוות לישראל".
יש עוד. ואין אפילו התבטאות אחת, רק אחת, של כוונה למלא משהו מסעיפי ההסכם. אין צורך במודיעין. כל ההתבטאויות הללו, של בכירים איראנים, מופיעות באתר ממרי, שעושה עבודת קודש. אבל כמה נעים להקשיב למצעד ההונאות העצמיות מתוצרת ואנס וטראמפ. העולם נראה נפלא. השלום האזורי בפתח. וזה רק עניין של זמן עד שאחמד א-שרע מחסל את חיזבאללה ואיראן מצטרפת להסכמי אברהם. ורק שאלה אחת עדיין עומדת באוויר: אם התוצאה היא כניעה, למה בכלל יצאתם למלחמה?
מאחורי הרשימה השחורה
ונסה פרייזר מכהנת כנציגה המיוחדת של מזכ"ל האו"ם לענייני ילדים ועימותים מזוינים. היא אחראית, בין השאר, לדוח שהכניס את ישראל לרשימה השחורה של מבצעי אלימות מינית. ישראל וחמאס באותה רשימה. בשישי האחרון הוצג הדוח באו"ם, והשגריר דני דנון, שניסה להפריך את הטענות, זכה להפרעות חוצפניות מצד פרייזר. הוא ענה לה, והעימות זכה לחשיפה בכלי תקשורת רבים, גם בישראל.
למחרת, בשבת, הגיבה פרייזר בהתלהבות לחשבון ברשת X - שהפיץ תמונה של דגל ישראל עם צלב קרס. היא ניסתה להתנער מהעניין וחטפה מבול של תגובות. טעות? קצת לפני כן הגיבה פרייזר לפוסט של אחת, שרה וילקינסון, שהפיצה את העלילה ש"ישראל משליכה פצצות מצרר שמוסוות לצעצועי ילדים". "אם זה נכון", כתבה פרייזר, "זה אומר שישראל רוצחת ילדים בזדון". וילקינסון נעצרה בגין תמיכה בארגון טרור, ובהמשך הוגש נגדה כתב אישום. היא מכחישת שואה ופעילה אנטי-ישראלית מטורללת. אבל פרייזר, בכירה באו"ם, מהדהדת מיד את עלילת הדם של וילקינסון.
יש מי שיטען, צריך להתייחס לטענות ולא לטוענת. אלא שישראל דווקא שיתפה פעולה. היא הציגה הפרכות. משלחת או"ם הייתה אמורה להגיע לישראל. אבל לא הגיעה. ובכלל, כאשר במוסדות האו"ם איראן חברה בוועדות מרכזיות לזכויות אדם, אז שלא יבלבלו את המוח על התוצר של ועדות כאלה.
הרי אי-אפשר לקחת ברצינות את הדווחית של האו"ם, פרנצ'סקה אלבנזה, שיש לה גיבנת אנטישמית והיא מנפקת סדרתית של דוחות מופרכים בשירות חמאס. ואי-אפשר לקחת ברצינות את אחד מקודמיה בתפקיד, ריצ'רד פאלק, יהודי אנטישמי, שקרוב יותר לחמאס ולאיראן. אז פרייזר מצטרפת לרשימה. ואם אחד מתנאי הקבלה לתפקיד בכיר באו"ם הוא שנאה תהומית לישראל בואכה אנטישמיות - אז נא לא לבלבל את המוח עם התייחסות רצינית. הם לא ראויים לה.
לכל בוט יש שם
קוראים לו "מרדכי משה לוי". בפוסט שפירסם בפייסבוק הוא סיפר על עצמו שהוא חייל בגבעתי, ששירת ברצועת עזה. "אנשים קוראים לנו רוצחי תינוקות", כתב אותו לוי באנגלית, והוסיף: "הם לא טועים ואנחנו לא צריכים להתבייש בזה". הפוסט מופץ ברחבי האינטרנט מהסיבה הברורה. הוא משמש "הוכחה" לכך שהישראלים הם אכן רוצחי ילדים.
חיפשתי ברשת פייסבוק, שבה פורסם הפוסט ומשם הופץ. הפתעה. אין אדם כזה. אבל ייתכן שהיה – והמשתמש מחק את החשבון. פניתי לדובר צה"ל. אנא, ביקשתי, בִּדקו אם יש או היה חייל עם השם הזה בחטיבת גבעתי. אם אין – יהיה קצת קל יותר להפריך את העלילה, ששונאי ישראל קופצים עליה כמוצאי שלל רב. ואם יש חלילה, והחייל אכן פירסם פוסט כזה, הוא צריך לעמוד לדין על פשעי מלחמה.
תגובת דובר צה"ל הגיעה. ובכן, אין חייל בשם הזה בחטיבת גבעתי. בדקתי גם עם אפליקציות AI. הפוסט אכן מכה גלים, ענו לי שם, אבל אין דמות אמיתית כזאת. מדובר בפוסט שנוצר, אפשר להעריך, על ידי מישהו משונאי ישראל.
זה לא אומר שלא היו התבטאויות מבחילות, גם של חיילים. מדובר בבודדים. הם מופיעים בכתב התביעה של דרום-אפריקה נגד ישראל. את הבודדים הללו היה, ויש, צורך, גם לחקור. ואם צריך - להגיש נגדם כתבי אישום. לא כדי לפגוע בחיילים. להפך. כדי להגן על ישראל ועל כל שאר החיילים.
* בעקבות דברים שכתבתי כאן לפני שבועיים על מתקפת החוליגנים על ביתו של השופט נעם סולברג, ד"ר רן ברץ מבקש להבהיר שהוא מגנה את האלימות וקורא להעניש בחומרה את העבריינים.
