השמש מבצבצת בשולי הענן על ראשו של הר גריזים, הר הברכה. מאות רבות של גברים לבושי לבן מתכנסים לתפילה חגיגית. ספרי תורה מונפים אל על. התמונה נראית כאילו נלקחה מציור או אגדה עתיקה.
צילום: טל שחר
(Tal Shahar)
זוהי הקהילה השומרונית, שחלקה חי בישראל (בעיקר בחולון) וחלקה סמוך לשכם – שם לתושבים יש תעודת זהות ישראלית ופלסטינית גם יחד. הם מגיעים יחד אל ההר לחגוג את חג השבועות במקום הקדוש ביותר עבורם.
השומרונים, קהילה קטנטנה שחיה מעל לאלפיים שנה בשומרון, מאמינים שהינם המשך ישיר של השבטים אפרים, מנשה ולוי, שלא עזבו את הארץ במהלך גלות עשרת השבטים לאחר חורבן ממלכת ישראל. לקהילה מנהגים יחודיים, שפה עתיקה המזכירה את העברית, וגם – לוח שנה קצת אחר. כך, השבוע נחגג חג השבועות על ההר, ועלו אליו לרגל מאות מבני העדה תוך שהם שרים את שירת הים. בתוך המציאות הישראלית המזיעה והדוחקת, מבט אל עבר הר הברכה בשומרון מזכירה צורות חיים אחרות, עתיקות כל כך, שקשורות בקשר הדוק לסיפור שלנו כאן. שלנו, ושל אחרים.
