במקום לבכות על מלחמה שהסתיימה בכישלון צורב אני מציע להתמקד בצד החיובי: עכשיו ההיבריס בצד האיראני. המשטר שיכור ניצחון. הוא מועד לטעות, בזירה הפנימית או בזירה החיצונית. הוא יביא על עצמו מחאה מחודשת או, יותר טוב, יטבע במיליארדים שיגיעו מארצות-הברית, מקטאר, מהכנסות הנפט. מהפסד משתקמים; מניצחונות מתבלבלים: נקמת ונצואלה במקרה של טראמפ; נקמת הביפרים במקרה של נתניהו. כל ניצחון נושא בתרמילו את זרע ההפסד.
אמריקה צריכה להדאיג אותנו יותר מאיראן. את איראן אפשר להרתיע; את אמריקה, את התרומה שלה לחוסנה של ישראל, אי-אפשר להחליף. מה שקורה בחזית הפנימית מסוכן עוד יותר. אני מקווה שנוכל יום אחד להסתכל לאחור, על התקופה הזאת, ולומר, לא ייאמן כמה מטורף. החוקים שמקדם נתניהו מיועדים לקשור את כל מרכיבי הקואליציה בכתונת משוגעים משותפת: כל מפלגה תהיה בת ערובה בידי חוק הביזה שנתפר למענה, וכך תובטח התמיכה שלה למחרת הבחירות.
"מאחת עד מאה, המשבר עם אמריקה מגיע ל־85". דניס רוס
(אלכס קולומויסקי)
הכישלון שלו במלחמה מזיק פחות מההצלחה שלו בפוליטיקה.
מודאג עמוקות
דניס רוס, 78, כיהן תחת שישה נשיאים אמריקאים: קרטר, רייגן, בוש האב, קלינטון, בוש הבן, אובמה. לא רק אורך הרשימה יוצא דופן, גם, אולי בעיקר, העובדה שנשיאים רפובליקנים ודמוקרטים כאחד נתנו בו את אמונם. התפקידים שמילא בבית הלבן הקיפו אזורים שונים על פני הגלובוס, אבל הנשיאים שבו והחזירו אותו אל האזור הנפיץ ביותר, אל המזרח התיכון: הוא היה השליח, הדיפלומט, פותר הבעיות – תמיד פרגמטי, מדוד, מפוכח. בספרו, "השלום שהוחמץ", הוא מחמיא לאחד, בנג'מין נתניהו.
שלשום פגשתי אותו בבית קפה שכונתי, סמוך לדירתו ברמת אביב. הוא ורעייתו דבי חולקים את חייהם בין ארצות-הברית לישראל. בנם עלה לישראל והכה בה שורש. שיא הביקור שלהם הפעם הוא טקס בר-המצווה של הנכד. "אני מודאג עמוקות", אמר לי בסיום שיחתנו. הדאגה שלו מתחילה בוושינגטון, בדרגים הפוליטיים, משתרעת על פני הציבור האמריקאי ועוברת אל ניתוח מעניין שלו לכישלון המלחמה באיראן ובלבנון.
מאחת עד מאה, שאלתי, איפה אתה ממקם את המשבר בין ישראל לארצות-הברית.
"מה אחת ומה מאה", שאל.
אחת זאת הערה שולית בדרג דיפלומטי, אמרתי. מאה זה קרע היסטורי.
"85", אמר.
האם עד כדי כך המצב חמור, שאלתי.
"אני מחלק את המשבר לשניים", אמר. "אם אתה מתכוון ליחסים בין נתניהו לטראמפ הייתי אומר לך, 25. אבל אם אתה מתכוון ליחס של הציבור האמריקאי לישראל המספר הוא 85.
"ב-2008, כשברק אובמה רץ לנשיאות, הוא ביקש ממני לעבוד בקמפיין שלו. הסיבה העיקרית הייתה ישראל. הוא רצה שאגן עליו מפני כל התבטאות שעלולה להרחיק בוחרים יהודים ואחרים, תומכי ישראל. עכשיו המצב הפוך: תראה מה קרה הלילה בניו-יורק, בפריימריז הדמוקרטיים, במחוז בחירה מלא ביהודים. המועמדים התחרו ביניהם מי יתקוף את ישראל יותר".
אזהרות מפני אובדן התמיכה בישראל נאמרו בעבר ולא התאמתו, אמרתי.
"הן לא התאמתו כי הייתה תמיכה רחבה בישראל בציבור האמריקאי", אמר. "המהפך אצל הדמוקרטים התרחש כשנתניהו נאם בקונגרס נגד הסכם הגרעין, במארס 2015. נתניהו הוזמן בעסקה שנעשתה מאחורי גבו של הנשיא אובמה ומאחורי גבם של הדמוקרטים בקונגרס. הם לא שכחו. היחיד שנאבק נגד המגמה האנטי-ישראלית במפלגה היה ג'ו ביידן.
"בעבר שמונה מכל עשרה דמוקרטים תמכו בישראל. היום המצב הפוך. אצל העצמאיים המצב הוא 7:3 נגד ישראל; רפובליקנים בני 45 ומעלה תומכים בישראל, אבל הצעירים הרפובליקנים נגדה. אפילו צעירים אוונגליסטים מתבטאים עכשיו נגד ישראל.
"יש פוליטיקאים דמוקרטים שמתרחקים מכל אזכור של ישראל; יש כאלה שמטפסים על גל ההתנגדות; יש פוליטיקאים שאומרים, אתם לא יכולים להאשים את העם בישראל במה שהממשלה עושה".
זה מאוד נוח לצייר מצב כאילו העם לחוד ונתניהו לחוד, אמרתי, אתה יודע שזה רחוק מלהיות נכון.
"אבל זה טיבם של קמפיינים פוליטיים", אמר. "עוד לפני המלחמה נתניהו הפך בעיני תומכים של המפלגה הדמוקרטית לסמל הרוע. מי שרוצה לחדד מאבק יודע להלביש עליו פנים ושם".
אתה מרבה להרצות בקמפוסים, מחוף אל חוף, אמרתי. האם לא מפגינים נגדך?
"לא, לא ממש", אמר. "אולי בגלל שבדרך כלל אני מופיע יחד עם החוקר הפלסטיני עיית' אל-עומרי. אנחנו מנהלים ויכוח תרבותי על הבמה, עניין די נדיר בתקופה הזאת. ייתכן שזה עובד בגלל שיש לנו נקודת מוצא משותפת – שנינו לא מוכנים לקבל בשום אופן את מעשי חמאס".
הסטודנטים יתבגרו, אמרתי. את הדעות שאימצו בקמפוס הם יביאו לעמדות השפעה בפוליטיקה, בעסקים, בתקשורת.
"זאת הסיבה שאני נוסע לקמפוסים", אמר. "להרצאות מגיעים רבים. החדשות הטובות הן שהם מוכנים להקשיב".
חלקם מאמינים בפלסטין מהנהר עד הים, אמרתי.
"אני אומר להם", אמר, "הנהר הוא לא מה שאתם חושבים. במקום הרחב ביותר שלו הוא צר מהמרחק ביני לשורה הראשונה באולם".
ביצת זרים
איך אתה מסביר, שאלתי, את ההדלפות נגד ישראל מתוך משרד ההגנה. שוב ושוב מתפרסמות טענות שישראל תרמה למלחמה תרומה משנית, שאמריקה הגנה עליה והיא הגיבה בכפיות טובה.
"אלה האזרחים בפנטגון, לא לובשי המדים", אמר. "חלק ממערך המודיעין האמריקאי שונא את ישראל מאז פרשת פולארד, בגלל מעמדה המיוחד, בגלל השפעתה. הם רואים שהרוח נוטה עכשיו לטובתם, והולכים לתקשורת. הגנרלים רואים בישראל שותף מוערך. ככל שאמריקה העמיקה את מעורבותה הצבאית באזור ההערכה כלפי ישראל בקבוצה הזאת הלכה ועלתה. הם ראו איך ישראל יודעת להשתמש במערכות נשק אמריקאיות ולשפר אותן".
איך אתה מסביר את טראמפ, שאלתי.
"קטונתי מלהסביר אותו", אמר. "טראמפ רצה להיות האיש שיעצב מחדש את המזרח-התיכון. הוא השתכנע שהמשטר עומד ליפול. ההצלחה בוונצואלה סינוורה אותו. אני לא יודע אם היה מישהו בסביבתו שאמר לו, מה יקרה אם המשטר לא ייפול, האם אמריקה לא תסתבך באופן נורא? זה היה המשגה הבסיסי".
רוס מתאר תהליך קלאסי של כישלון מתוצרת עצמית: אמריקה וישראל כרו בור ונפלו לתוכו. "במלחמת 12 הימים", אמר, "התמקדו במתקנים הגרעיניים, בתעשיית הטילים. האיראנים לא סגרו במהלך המבצע את מצרי הורמוז - הם חששו שאם יעשו זאת המלחמה תתרחב מעבר ליכולת הספיגה שלהם. בשלב הבא (שאגת הארי), במקום לשמור את המטרה הזאת ברזרבה הלכו על החלפת המשטר בכל הכוח. האיראנים ראו שהמלחמה מתרחבת והחליטו לסגור את המצרים. הדלק התייקר, הבורסה ירדה, טראמפ חתך".
מה אתה חושב על סגן הנשיא ואנס, שאלתי.
"ואנס הוא איש חכם", אמר. "יש לו השקפת עולם. הוא מאמין באמת באמריקה תחילה. הוא שירת בעיראק בזמן המלחמה, ומה שראה עיצב את השקפתו. אל תיכנס לביצת זרים. טוב לא ייצא מזה.
"הוא דיבר נגד ישראל משום שתפקיד סגן הנשיא הוא לומר מה שהנשיא מצפה ממנו לומר. אבל אני משער שדיבר כך קודם כל משום שחשב שזה מועיל לו פוליטית".
מה דעתך על שר החוץ רוביו, שאלתי.
"גם לרוביו יש השקפת עולם. היא שונה משל ואנס. הוא ערך מסיבת עיתונאים בבית הלבן ובה הסביר מדוע נכון לבצע את פרויקט החירות – המבצע הצבאי לפתיחת המצרים. הוא האמין שזאת הדרך היחידה לשלול מאיראן את הקלף המנצח שלה. אבל לאחר שעתיים טראמפ הודיע שהוא נכנע.
"כך גם בלבנון. מחלקת המדינה בראשות רוביו חוסה על המשא ומתן בוושינגטון. רוביו רוצה לקדם אותו כדי להרחיק את איראן ולהאשים את חיזבאללה בהכשלת השיחות. אם נתניהו רוצה למנוע מאיראן לנצח בלבנון, הוא חייב להסכים לתהליך של נסיגה מהשטח, מותנה ברפורמות בלבנון".
מה יקרה לישראל באמריקה אם גוש השינוי ינצח בבחירות, שאלתי.
"זה יעצור את הדימום", אמר. "זה יאפשר לפוליטיקאים דמוקרטים אוהדי ישראל לצאת מהארון. ישראל היא דמוקרטיה, יאמרו. העם אמר את דברו. עכשיו צריך לתת לישראלים הזדמנות.
"אבל זה לא יספיק. בין השאר, הממשלה הבאה תצטרך לאכוף את החוק ולהפסיק את הפוגרומים היהודיים בגדה המערבית. יש שינוי עמוק באמריקה: ישראל חייבת להתמודד איתו".
גואל לבנון
הוא עוטה זקן שחור ועבה, הדור כמו זקנו של תיאודור הרצל; הוא גבוה ונאה, הנאה בשורה הנוכחית של שליטים ערביים. הוא איש חזק, נחרץ, רודני. "אין פלא שטראמפ התאהב בו", אומר פרופ' איתמר רבינוביץ', שסוריה היא תחום ההתמחות הראשי שלו. "מה גם שהוא הגיע לטראמפ מחובק בהמלצות חמות של ארדואן, מוחמד בן סלמאן הסעודי והשייח' אל-תאני, שליט קטאר".
הוא נודע ברבים כאבו-מוחמד אל-ג'ולאני, מנהיג ארגון הטרור הג'יהאדיסטי "הייאת תחריר א-שאם" והשליט הכל יכול של אידליב, מחוז המורדים בצפון סוריה. הממשל האמריקאי הבטיח פרס של עשרה מיליון דולר לכל מי שיביא למעצרו, חי או מת. בדצמבר 2024, כשהארגון כבש בתוך ימים את השלטון במדינה, הוא החליט לחזור אל שמו המקורי, אחמד א-שרע. שינוי השם היה חלק ממהלך ההלבנה הזריז של האיש ושל משטרו. בתוך חודשים הפך מטרוריסט בן מוות לבן יקיר של ממשלות המערב. בביירות ובירושלים נחרדו לשמוע שטראמפ מבקש להפקיד בידיו את פתרון בעיית חזבאללה. אתמול ג'יהאדיסט, היום גואל לבנון. הוא דחה את הרעיון בנימוס.
השבוע, בעיתוי מוצלח, יצא לאור, בספריית אופקים של "עם עובד", ספרם של רבינוביץ' וכרמית ולנסי, "המהפכה בסוריה". ולנסי היא ראש תוכנית סוריה במכון למחקרי ביטחון לאומי. איזה מין טיפוס הוא, שאלתי את שני החוקרים. הם הרעיפו עליו מחמאות. אולי חבל לבזבז אותו על סוריה, אמרתי. עם רקורד כזה עדיף שירוץ לראשות ממשלת ישראל.
"הוא איש מאוד מרשים, מאוד חכם", אמר רבינוביץ'. "ב-2016, כאשר הרוסים דיכאו את המרד נגד אסד, הם שלחו את המורדים באוטובוסים לאידליב. הטורקים חששו שעוד מיליון פליטים יחצו את הגבול לטורקיה, ודאגו להפוך את אידליב למחוז אוטונומי. א-שרע נמנע מלכפות על התושבים איסלאם נוסח דאעש. הוא התגלה כפרגמטיסט איסלאמי".
"הוא לא פרוקסי טורקי", אמרה ולנסי. "הוא מאוד מתוחכם, חוצה מחנות. היציאה הראשונה שלו מחוץ לסוריה הייתה לסעודיה. הטורקים חזרו והציעו לו ברית הגנה. הוא אמר, לא עכשיו".
יש לו דם על הידיים, שאלתי.
"כמובן", אמרו. "אבל הוא מנהיג, ויש לו גם כישורים דיפלומטיים".
אתם מתארים בספר מרובע מרתק, אמרתי. המשטר הסורי הוא צלע אחת; ממשלת ישראל צלע שנייה; ממשל טראמפ צלע שלישית וממשלת לבנון רביעית.
"מאז 7 באוקטובר", אמר רבינוביץ', "ההתנהלות הישראלית היא שילוב של טראומה ותוקפנות ונטייה להשתמש בכוח צבאי ולא בדיפלומטיה. השתלטנו על שטחים בסוריה; השמדנו את מה שנותר מהארסנל של הצבא הסורי – רק שלא יקרה בגולן מה שקרה בעוטף.
"א-שרע אמר, אני לא רוצה להתעסק בישראל. אני מוכן לחתום על הסדר ביטחוני שיחזור להסכם מ-1974, ישראל תפנה את השטח שכבשה במלחמה אבל לא את רמת הגולן. היו כמה פגישות בין רון דרמר לשיבאני, שר החוץ הסורי. ישראל סירבה להתקדם. 'ג'יהאדיסט בחליפה', כינה שר החוץ סער את א-שרע".
מסתבר שלא נאכל בקרוב חומוס בדמשק, אמרתי.
"לאחר הדחת אסד הונפו בדמשק דגלי ישראל", אמרה ולנסי. "לא עוד. לפי הסקרים, 78 אחוז מהאוכלוסייה עוינים עכשיו את ישראל. יום-יום יש פשיטות של צה"ל בשטחים שנכבשו בדרום סוריה. המטרה המוצהרת היא לתפוס אמל"ח – בכל בית בסוריה יש אמל"ח. הנוהל מזכיר קצת את מה שקורה באיו"ש. בארץ זה לא על סדר היום אבל בסוריה זה סיפור הולך וגדל".
האם יש משמעות צבאית לשטחים שתפסנו, שאלתי.
"בחרמון הסורי אולי כן", אמרה ולנסי. "השאר מיותר".
כ"ץ בהר הדרוזים
האם מעורבות של א-שרע בלבנון טובה לישראל, שאלתי.
"ב-1976", אמר רבינוביץ', "במלחמת האזרחים בלבנון, נראה היה שהמחנה הרדיקלי עומד לנצח. קיסינג'ר חיפש דרך להציל את לבנון מציפורני ברית-המועצות. בהסכמת רבין, שהיה אז ראש הממשלה, הוא הכניס ללבנון את סוריה. היא יצאה ב-2005, לאחר כמעט 30 שנה.
"המחשבה שהמשטר הסורי יילחם בחזבאללה בלבנון היא רעיון עוועים. אבל ישראל צריכה לדבר עם ממשלת לבנון ועם ממשלת סוריה - יש כאן אינטרסים משותפים".
ישראל לקחה על עצמה להגן על המיעוט הדרוזי בסוריה, אמרתי. במה זה כרוך?
"אימצנו את הדרוזים כמו שמנחם בגין אימץ בזמנו את הנוצרים בלבנון", אמר רבינוביץ'. "האינטרס האמיתי שלנו הוא שהמשטר יגיע להסדר עם הדרוזים כמו שהגיע להסדר עם הכורדים".
מה אפשר לספר, שאלתי, על חכמת אל-היג'רי, בכיר השייח'ים הדרוזים, והקשרים החשאיים שלו עם ישראל.
"בסוריה 700 אלף דרוזים, רובם בהר הדרוזים", אמרה ולנסי. "יש להם שלושה מנהיגים רוחניים. היג'רי – כלומר מהגר, הוא דרוזי שגדל בוונצואלה – הוא המנהיג הבולט".
המנהיג הרוחני של הדרוזים בישראל, אמרתי, השייח' טריף, מאוד קרוב אליו.
"כבר לא", אמרה ולנסי. "לקחו לשייח' טריף את הבכורה. היום הקשר ישיר, בין היג'רי לצה"ל, וטריף התרחק.
"יש עדויות על אווירה של מאפיה במובלעת הדרוזית. הרבה אלימות פנימית; יש שמועות על מעורבות של אנשי השייח' בייצור הקפטגון, הסם שסוריה ייצאה דרך ירדן לכל העולם. בתקופת אסד סוריה ייצרה 80 אחוז מהקפטגון בעולם: הסם הוברח למערב דרך ירדן ומצרים. א-שרע מקדש מלחמה על יצרני וסוחרי הסמים, וממשלת ירדן מאוד מרוצה מזה.
"היג'רי אומר, אנחנו לא נהיה חלק מהמשטר – אנחנו נהיה אוטונומיה. ישראל מוצגת כבעלת ברית. האזור הדרוזי מלא בדגלי ישראל ובתמונות של נתניהו וישראל כ"ץ".
ישראל כ"ץ? תהיתי. ספק אם מישהו תלה תמונה שלו בכפר אחים, מקום מגוריו. "כן", אמרה. "תמונות של ישראל כ"ץ. בקשר עם ישראל מעורבים דרוזים ששירתו קודם בכוחות הביטחון של אסד".
"סוריה", אמר רבינוביץ', "היא פסיפס: 60 אחוז סונים; 40 אחוז מיעוטים. אפשר לשלוט בה או כמדינה פלורליסטית פתוחה לכולם או כמדינה שבה עדה אחת מדכאת את האחרות. א-שרע עדיין לא החליט לאן פניו".
