הסכם, מסגרת
ביציאה מהפגישה עם נתניהו, דרעי וגפני עמדו לפטפט קצת. למאזין מהצד, שניהם לא נשמעו אופטימיים ביחס לסיכוי שהחוקים שעליהם התחייב ראש הממשלה יעברו. יו"ר ש"ס תלה תקווה צנועה לפחות בחוק יסוד: לימוד תורה, שכבר עבר בטרומית. גפני פיקפק אפילו בזה. הספק הוא לא רק ביכולתו או כוונתו של נתניהו לספק את הסחורה במליאה, אלא על עצם התועלת בחקיקה. הרי גם גפני וגם דרעי יודעים את האמת: החוק בנוסח החדש כבר לא יאפשר לבסס פטור לתלמידי הישיבות. גם אם בג"ץ לא יבטל את הסעיף שקובע את ערך לימוד התורה, הפרשנות המקיימת של בית המשפט לא תאפשר להצדיק את הפגיעה בשוויון. החוק השני, למניעת מעצר עריקים, בכלל לא הופץ עדיין, וגם אם יימצא העוזר הפרלמנטרי שיגיש יוזמה כה אנטי־שוויונית, היא תיפסל על הסף. שום הרכב שופטים לא יכשיר פטור ממעצרים לקבוצת מיוחסים. ובכל זאת, שניהם סגרו את הדיל. הם נזקקו אנושות להישג שניתן לנופף בו, ערב שיבושי התנועה של אגודת ישראל והפלג הירושלמי. כשגולדקנופף נוהג בראש השיירה אל הכלא הצבאי, ההבטחות של נתניהו הן אליבי שמאפשר בינתיים לדרעי וגפני לא להצטרף למחאה.
התעלומה היא מה מרוויח נתניהו: את מועד הבחירות, באוקטובר, הוא כבר השיג. גם אם החרדים יפזרו את הכנסת בשבוע הבא, לוח השנה משאיר להם את 13 או 20 בחודש. לא סביר לשלם מחיר אלקטורלי כזה בשביל פער של שבוע שלא ברור מה אפשר להרוויח ממנו. בליכוד השתעשעו אפילו בחזרה לתאריך המקורי, 27 באוקטובר, כך שהממשלה תמלא את ימיה. נחמת עניים.
ספק אם גם חבילת החוקים שעל השולחן מצדיקה פיגוע קמפיין כזה: פיצול תפקיד היועמ"שית אמנם משרת אלקטורלית את הימין תומך הרפורמה המשפטית, אבל לא בטוח שמקזז את הנזק בקלפי של חוקי החרדים. בצמרת הקואליציה מעריכים שגם רפורמת התקשורת תיבלם בצו ביניים מיידי. לא בגלל התוכן שלה, בגלל ההליך שרמס כל נורמה של חקיקה. גם חוק ועדת החקירה הפוליטית יעמוד מול ביקורת שיפוטית חריפה.
גולדקנופף. בראש השיירה
(אלכס קולומויסקי)
אולי זו התשובה, ושרשרת עימותים עם בג"ץ זה בעצם מה שחסר לו עכשיו. זה אחד התחומים האחרונים שממשלת הימין יכולה להתאחד סביבם. הדיל עם החרדים הוא לא על הסחורה עצמה, ששני הצדדים מפקפקים אם תסופק, אלא על עצם הקשר. כל זמן שיש שיחות, הם יעזרו לראש הממשלה. למשל, אם תידרש הצבעה נוספת על בחירת מיכאל ראבילו למבקר המדינה. ובעיקר, נרטיב ה"גוש" ישתמר. ויש אפשרות נוספת: נתניהו, איבחן פוליטיקאי מנוסה, עסוק יותר במסגור הקדנציה שמסתיימת מאשר בהבטחת הקדנציה הבאה.
זמיר. בסיס להבנה
(דובר צהל)
נשים ובני"שים
בחבילת החקיקה של סוף הקדנציה אין מענה לאזהרת הרמטכ"ל, שדרש שלושה חוקים: הארכת השירות, המילואים, וגיוס החרדים. הכי דחופה היא הארכת השירות, שבלעדיה, כבר בראשית השנה הבאה, ישוחררו אלפי לוחמים אחרי 30 חודשי שירות. זה כוח אדם מיומן. הצבא, באין חיילים אחרים, נאלץ לתת להם כמה חודשים ביציאה. גם אם המו"מ הקואליציוני יהיה מהיר, קשה לראות ממשלה חדשה שתושבע לפני מועד השחרור שלהם בינואר 27'. אם ניקח ברצינות את אזהרת זמיר על עשרה דגלים אדומים, המשמעות היא שמי שיקבל את השלטון בתחילת השנה הבאה, יקבל לכאורה גם צבא שלא עומד בכל משימותיו. בכל גדוד תהיה חסרה פלוגה. כשיש כזה מחסור באנשים, ההתנגשות הגדולה בתוך הצבא היא לא סביב מעט החרדים שבאים למסגרות נפרדות, אלא בין הבני"שים (בני ישיבות) מהציונות הדתית לבין שילוב הלוחמות. 7 באוקטובר הוכיח שאי־אפשר בלי אלו ובלי אלה.
זה מסביר אולי את ההחלטה של זמיר, במקביל לניהול מלחמה רב־זירתית בין איראן לעזה, לדחוף את הידיים לתוך הגריז הסמיך בתפר שבין צבא לחברה. אחרי מבול המכתבים, של הרבנים ושל הקצינות, הוזמנה השבוע משלחת של ראשי ישיבות ללשכת הרמטכ"ל. בצה"ל זיהו שההתקוממות מול שילוב נשים בשריון לא נעצרה בזרם החרד"לי אלא איחדה גם את ראשי הישיבות הליברליות ביותר. הם לא קוראים לסרב, אלא מכוונים את תלמידיהם להעדיף יחידות אחרות. זה כבר קרה בתותחנים ובאיסוף הקרבי. צה"ל לא יכול שזה יקרה גם בשריון.
היו שם רבנים מכל קשת הציונות הדתית. מהרב חננאל אתרוג משבי חברון עד הרב מדן מהר עציון. ליברלים ושמרנים, כולל מישיבות הקו. בלטו בהיעדרם ראשי מכינת בני דוד בעלי. הרב סדן הוזמן אבל לא יכול היה להגיע מסיבות בריאותיות. שותפו, הרב יגאל לוינשטיין, לא קיבל הזמנה. היה שם גם צביקה גרינגליק, אבא של שאולי ז"ל שנפל בעזה. הוא היה מג"ד בשריון תחת פיקודו של זמיר כמפקד חטיבה 7. הקשר חודש כששאולי נפל, וצביקה הפך ערוץ של אמון אל הרבנים.
שני הצדדים דיווחו בדיעבד על אווירה טובה. זמיר הבטיח להם שלא תהיה מציאות של עירוב בין המינים באותו טנק. הרבנים לא משוכנעים שניתן יהיה לשמור על ההבטחה הזאת גם בזמן סערת התמרון. זה אתגר שיעסיק כנראה את הרמטכ"ל הבא. בינתיים, הובטח לרבנים, הפיילוט לא ייערך בשיזפון לצד השריון המתמרן, אלא בחיל הגנת הגבולות. הרמטכ"ל הבהיר שלא יוותר על הלוחמות, הרב יעקב מדן ענה שאיש לא ביקש זאת, רק את פקודת השירות המשותף. כאן היה בסיס להבנה: כבר חודשים שזמיר משנן שהמשמעת הפכה לנושא מבצעי. מכאן המאבק שלו על הפאצ'ים עם הכיתוב "משיח". הרבנים דיברו אליו מאותה חשיבה: גם פקודת השירות המשותף היא פקודה, וגם זו בעיה מבצעית ולא רק פיקודית. הוא קיבל. הפריבילגיה של מלחמת משרתים במשרתים ממילא לא אפשרית כשהסד"כ קורס.
רוביו. נקודת אור
(Eric Lee, Eric Lee/Pool REUTERS via AP)
דילמת לבנון
את ההודעה החריגה והמשותפת לראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, שפורסמה ביום שני בלילה, אפשר לסכם בשתי מילים: הכל בסדר. כל כך בסדר, עד שהתוכן היה מובן מאליו באופן מעורר דאגה. ממתי מוציאים הודעה על שיחה שוטפת בין הדרג המדיני לצבאי? ולמה בכלל צריך להודיע ש"ביטחון אזרחי ישראל וכוחות צה"ל ימשיך לעמוד לנגד עיניהם ללא פשרות"? זמיר, שבדרך כלל לא מקבל קרדיט בהודעות המשותפות של נתניהו וכ"ץ ש"הורו" ו"הנחו" על פעולות התקפיות וחיסולים, משמש עכשיו, לא ברצון רב, כמגן חי לדרג המדיני מפני הטענות על קשירת ידי הלוחמים. ההודעה חשובה אולי בעצם קיומה, אבל מעניין שאף שהכותרת בישרה על הודעה משותפת, היא לא יצאה בהודעות דובר צה"ל. רק דרך לשכות הפוליטיקאים.
לדברי גורמים בקבינט, בצה"ל מבינים את האילוצים מול טראמפ, אבל בצבא לא מסתירים את האכזבה מכך שההישגים בשטח לא תורגמו בשדה המדיני. הקרע מימי המלחמה בעזה התאחה באיראן, ועכשיו בלבנון שוב נפערים הסדקים. במו"מ שמתנהל בוושינגטון בין ישראל ללבנון יש פרק צבאי לא מבוטל. המחשבה לסגת ממקומות שטוהרו כדי לאפשר לצבא לבנון לתפוס אותם אמנם עלתה בשיחות עוד לפני ההסכם בין טראמפ לאיראנים, אבל עכשיו בירושלים הרבה יותר נלהבים לדון על המפות. מעדיפים שם נסיגות טקטיות במסגרת הבנות עם הלבנונים, ולא שינוי כפוי של פריסת הכוחות לדרישת טהרן.
גם כאן יש פער מסוים: בדרג המדיני רואים בבופור סמל שאסור לסגת ממנו; "סלע קיומנו" חדש. בצה"ל מחזיקים בגישה לא פחות התקפית, אבל מבחינת סדר העדיפויות המבצעי לא חושבים שנוכחות קבועה במבצר הכרחית אחרי טיהור המפקדה של חיזבאללה. הקו האדום בצבא הוא הקילומטרים סמוכי הגדר, כדי להרחיק את איום החדירה והירי בכינון ישיר.
ויש עוד סיבה שבגללה נותנים בישראל צ'אנס לשיחות הישירות עם לבנון, שבעבר לא החליקו לכל הקבינט בגרון: אם את ההסכם עם איראן הוביל סגן הנשיא ואנס, המהלך הזה רשום על שמו של מזכיר המדינה רוביו, מאחרוני החברים שנותרו בסביבת טראמפ, ודאי האוזן הכי קשבת לישראל שנותרה בממשל. רוביו לא תקף את ההסכם עם איראן כמובן, אבל חוסר המעורבות שלו כשר חוץ והיועץ לביטחון לאומי בולט. כשמשקיפים על עתיד ההנהגה האמריקאית, דמוקרטית ורפובליקנית, הוא נקודת אור נדירה בתוך שלל אפשרויות שדורשות היערכות חדשה של ישראל.
נרקיס. קמפיין אגרסיבי
המחנה הנאור
אם יוגשמו תוכניות נתניהו לביטול הפריימריז בליכוד, הדמוקרטים תהיה המפלגה הדמוקרטית היחידה בישראל. הבחירות המקדימות שייערכו בעוד כחודש הביאו את החיבור בין העבודה למרצ לפיק של כמעט 85 אלף מתפקדים, המספר הגבוה ביותר שנרשם שם מתחילת המילניום. יש גם שיא של מתמודדים. יותר מ־40 פעילים ופעילות שמתחרים על 10־12 מקומות ריאליים. בגלל הריצ'רץ' המגדרי שמבטיח ייצוג שוויוני, אלו בעצם שתי מערכות פריימריז נפרדות: לגברים ולנשים. לפי ההערכות, הח"כים המכהנים (גלעד קריב, נעמה לזימי ואפרת רייטן) יתפסו את המקומות הראשונים, השאלה רק באיזה סדר. מהמקום החמישי ואילך התחרות פתוחה, עם יתרון מובהק למתמודדי מרצ, שמשוריינים למקומות 6 ו־8. אין כיסוי אידיאולוגי להעדפה הזאת, וקשה להבחין בפערי תפיסות בין מי שמוגדרים מועמדי מרצ לאנשי העבודה, אבל יאיר גולן נדחק לעמוד בהסכם כדי למנוע שוב פיצול של השמאל.
השם המטריד ביותר מבחינתו הוא נאור נרקיס, שבמקרה היה רשום כחבר מרצ ביום הקובע (למרות שבעבר התלבט פומבית אם להצטרף לישראל ביתנו או "להשתלט על הגווייה של מרצ ולשנות את הדנ"א של המפלגה", כלשונו), ולכן ייהנה מרף כניסה נמוך יותר כדי להתברג בצמרת. הוא מנהל קמפיין חזק ברשתות ונחשב מועמד חזק, אבל בסביבת גולן חוששים שהוא עשוי מהחומרים של רינאווי זועבי, תרומת מרצ להתפוררות ממשלת השינוי.
אם גולן חולם על ממשלת שינוי שנייה, נרקיס חולם על מפלגת שינוי היסטורית. הוא מציע סדר יום אנטי־חרדי, אגרסיבי. כלכלית הוא בימין, לפי עדותו "קפיטליסט". הוא מזהה חלק מהבעיות שמטרידות את בוחרי השמאל מול החרדים אבל מציע להם פתרונות פופוליסטיים ומטרילים. אפילו גולן, בעצמו בעל רקורד עשיר של פליטות פה, נאלץ לאחרונה להתנער מדברי נרקיס שרמז שריבוי הנופלים מהציונות הדתית הוא תוצאה של חוסר מקצועיות ושירות מקוצר של ישיבות ההסדר. מי שמתמודדים מולו על המקומות של מרצ הם אבי דבוש, מוסי רז, יריב אופנהיימר, שמזוהה עם המאבק בהתנחלויות, והמועמדות הנשים של המפלגה, גבי לסקי ומיכל רוזין. גם ביתר המשבצות צפוף. רונן צור אמנם פרש מהמרוץ, אבל ברשימת הגברים שמתחרים על מקום ריאלי יהיה מאבק קשה, בעיקר בין כוכבי המחאה: משה רדמן, נמרוד שפר, יאיר (יאיא) פינק ועמרי רונן.
בליכוד עוקבים בעניין ובתקווה אחרי הבורסה הזאת. כל אמירה קיצונית של הפריימריסטים מלוקטת ומתויקת, ובהמשך תוצמד לבנט ואיזנקוט כהוכחה ל"שותפים הטבעיים" שלהם. ליאיר גולן יהיו שני שריונים, וגם סעיף שיאפשר לו לשנמך מועמדים כדי לתקן את תוצאות הפריימריז אם לא יהיו לרוחו. ייתכן שהוא ישתמש בהם, אף שכאמור ההתבטאויות שלו עצמו ‑ מזיהוי התהליכים, דרך תתי־אדם ועד המדינה השפויה שלא רוצחת תינוקות ‑ הן בדיוק מה שהליכוד מחפש. הדמוקרטיה הפנימית בדמוקרטים מספקת רעיונות אנטי־דמוקרטיים כמו סגירה של ערוץ 14 או מכינת עלי, וזה מתדלק היטב את הפחדים שמהם מורכב קמפיין הליכוד. ביבי צריך גולן חזק.
