גם ההפסד לשווייץ במחזור האחרון של שלב הבתים לא הוריד את מפלס ההתלהבות של אוהדי נבחרת קנדה.
הקהל של המארחת ידוע כמחבק ותומך באירועי ספורט, רק שעד למונדיאל הנוכחי, לא הייתה לו הזדמנות להציג זאת בטורניר כדורגל גדול שמתקיים בחצר האחורית. עכשיו האוהדים נהנים מכל רגע, ונשארים חיוביים גם אחרי שהשווייצרים הורידו אותם לקרקע. הרי עוד לפני כן הובטחה העלייה לשלב 32 הגדולות – הפעם הראשונה שבה קנדה עוברת את שלב הבתים, אחרי שני ניסיונות כושלים בעבר – והיריבה הערב (22.00) נוחה על הנייר, דרום-אפריקה. הכוכבית היחידה: המשחק יתקיים בלוס-אנג'לס, בלי הגב המקומי.
יום עצמאות שמח
ועדיין, לא מדובר בנסיעה לירח, אלא בסך הכל לשכנה מדרום, ואנחנו צפויים להמשיך לראות את מה שקיבלנו עד כה בזכות הקנדים שחיים בארה"ב: המוני אוהדים, בהם נשים וילדים שיוצרים אווירה משפחתית, ממלאים את היציעים בחולצות אדומות. הכל הופך להפנינג אחד ענק, שמזכיר במידה רבה את יום העצמאות הקנדי (שיחול ב-1 ביולי). הקהל החם לא מפסיק לשיר, למחוא כפיים ולעודד את הנבחרת שלו, כאמור, גם ברגעים הקשים.
אמרנו שהקנדים יוצאים מגדרם במהלך משחקים ותחרויות – אבל זה המקום שבו הם מרשים לעצמם להשתחרר. ביום-יום מדובר באנשים מאופקים יחסית. וכאן טמון הטירוף האמיתי שחולל גביע העולם – ההצלחה של הנבחרת הוציאה את הקנדים לרחובות, למוקדי הבילוי. הם טורפים כל רגע וכל אפשרות שהטורניר הזה מעניק להם.
שעות לפני כל משחק – וזה צפוי להתרחש בצורה כזו או אחרת גם הערב בלוס אנג'לס – המונים צועדים לאצטדיון בריקודים ושירים, נושאים את דגלי קנדה והופכים לנחיל אחד ענק ובלתי פוסק. זה קרנבל גדול, חגיגי ושמח, וזו התנהגות שבדרך כלל ממש לא מאפיינת את המדינה הצפונית. לפעמים קשה להאמין שכדורגל יכול ליצור כזה שינוי, כזה מהפך פנימי שמשתקף גם לתדמית מבחוץ. תושבי ונקובר, שיצאו מגדרם בשני המשחקים שהנבחרת קיימה בעיר, במיוחד אחרי ה-0:6 הפנומנלי על קטאר, יעקבו הפעם מרחוק, אבל לא יסתפקו בטלוויזיה בסלון: עשרות אלפים, אולי אפילו יותר הפעם בגלל הגיאוגרפיה וחשיבות המשחק, יתגודדו כרגיל סביב המסכים בפאבים, במסעדות, בכיכרות ובאזורים הייעודיים בעיר, וזה מראה שצפוי לחזור על עצמו גם בטורונטו ובערים אחרות בקנדה. והנה עוד היבט לא אופייני לקנדה שרק מעצים את החגיגה: מזג אוויר חם ונעים ששולח את האוהדים החוצה, ליהנות מהשמש ומהבילוי ההמוני המשותף.
מארחים למופת. אוהדי קנדה באקסטזה
(ALEX GRIMM, AFP)
צריך גם לשים דברים בפרופורציה – אמנם האוהדים הקנדים חמים ואופטימיים כפי שכבר נאמר, אך גם מיושבים יחסית, ופחות קנאים כמו האוהדים של המדינות הלטיניות ואירופה. ועדיין, המונדיאל מוציא מהם צבעים שלא הכרנו, כנראה מאחר שכמעט כל תוצאה עד עכשיו השלימה הישג היסטורי כלשהו, לעומת העבר הדל בהישגים. הם מתחילים להתרגל לעובדה שנבחרת הכדורגל, ולא ענף חורף כלשהו, נמצאת בכותרות עיתוני הספורט, ומתמסרים למסיבה. הם גם יודעים להראות לב גדול: אחרי הפציעה המזעזעת של הקשר איסמעל קונה בניצחון על קטאר, רגל שבורה ששלחה אותו לחדר הניתוח, הוא חזר למשחק הבא באצטדיון בי-סי פלייס בוונקובר על כיסא גלגלים. האוהדים עטפו אותו בחום ואהבה, הניפו את הספרה 8 שעל חולצתו והראו לו שהוא חלק בלתי נפרד מהמסע גם אם לא יעלה על הדשא.
נשק לא סודי
עכשיו הגיע הזמן לקפיצה ההיסטורית הבאה – העפלה ראשונה לשמינית הגמר, כרטיס למועדון 16 הנבחרות הטובות בעולם. מבחינה מקצועית, נראה שלקנדה יש יתרון משמעותי – יכולת מצוינת בשלב הבתים ושחקנים מהליגות הבכירות באירופה, לעומת יריבה שלא הרשימה בשלושת משחקיה והסגל שלה מורכב מכוכבי הליגה המקומית.
עם זאת, אי-אפשר להתעלם מהנחישות של דרום אפריקה אחרי התצוגה החלשה במשחק הפתיחה (הפסד 2:0 למקסיקו), כשחזרה מפיגור ל-1:1 חשוב מול צ'כיה ואז הדהימה את דרום-קוריאה הפייבוריטית. היא תבוא שוב להתגונן ולהפתיע.
אבל לקנדה יש נשק לא סודי בכלל, שרעב לעלות למגרש. הכוכב הגדול, מגן באיירן מינכן אלפונסו דייויס, התמודד עם פציעה ממושכת ולא שותף בשלושת המשחקים הראשונים. הפעם, הבטיח המאמן ג'סי מארש, הגיבור המקומי יקבל את הדקות שלו לצד המצטיינים עד כה, החלוצים ג'ונתן דייויד וקייל לארין.
בעוד בארה"ב לא מפחדים לדבר על זכייה במונדיאל, ובמקסיקו האוהדים נכנסו לאקסטזה אחרי שלב בתים מושלם, בקנדה השאיפות צנועות יותר – אבל גדולות מתמיד. כן, המדינה אוהבת כדורגל, מאושרת מכל שער ורק רוצה שזה יימשך עוד ועוד.
