בכל בוקר אני פותחת את הטלפון ומביטה בחשש בקבוצות המעקב אחר קורבנות הפשיעה בחברה הערבית. בכל פעם אני מקווה שלא אראה שם שם מוכר. לצערי לאחרונה חששותיי אלו התממשו, כשראיתי שם של איש יקר, שהתווסף לסטטיסטיקה המדממת של הרציחות בחברה הערבית. הוא היה הקורבן ה-135 מאז תחילת השנה.
עבור האנשים המכירים אותו - הוא אינו מספר. הוא אדם צנוע עם לב גדול ושם טוב, איש של משפחה, של נתינה, אוהב ואהוב. עולם ומלואו, חיים שנגדעו. כמו מאות הקורבנות לפניו, גם הוא הותיר אחריו תוכניות שלא יתממשו, אישה כואבת, קהילה פצועה ותחושה קשה של הפקרה וחוסר ביטחון.
האובדן הזה הוא לא סיפור חריג, זו המציאות של כולנו שהפכה לשגרה בלתי נסבלת. כולנו, האזרחים והאזרחיות הערבים, חיים בתוך מעגל של איום ופחד מתמשכים. כמעט לכל משפחה בחברה הערבית יש קרוב, חבר, שכן, או מכר שנפגע באופן ישיר או עקיף מהפשיעה המשתוללת. הירי ברחובות, הפחד המתמיד והחשש לשלום הילדים כבר אינם אירועים חריגים – הם חלק משגרת החיים שלנו.
אך הפשיעה והאלימות אינן גזירת גורל. הן תוצאה של מדיניות של הזנחה והפקרות.
בעשור האחרון נרצחו בחברה הערבית יותר מ-1,400 בני אדם. שיעורי הפענוח של תיקי רצח נותרו נמוכים במיוחד: ביותר מ-80% ממקרי הרצח הרוצחים ממשיכים להסתובב חופשי בינינו, והתחושה הרווחת היא שחיי האזרחים הערבים אינם זוכים לאותה הגנה לה זוכים אזרחים אחרים במדינה. למרות היקף התופעה ומחירה הכבד, ועל אף קיומה של תוכנית חומש למאבק בפשיעה, נדמה שמדיניותה של הממשלה הנוכחית אינה מקדמת פתרונות, ופוגעת ביישום של הפתרונות הקיימים בכל דרך אפשרית.
כך למשל, גורמים בממשלה - ובראשם השרה לשוויון חברתי והשר לביטחון לאומי - מחבלים ביישום תוכניות החומש לחברה הערבית, שנועדו לספק מענה הוליסטי המשלב בין אכיפה לבין פיתוח חברתי-כלכלי וטיפול בגורמי העומק של התופעה. אותם גורמים פוליטיים מקדמים לעתים תכופות קיצוצים בתוכניות (בשנת 2024 קוצצו 15% מתקציבי התוכניות לחברה הערבית - פי שלושה מהקיצוץ הרוחבי שאושר בזמנו במשרדי הממשלה השונים); מבטלים מנגנוני פיקוח ויישום; מסרבים לחשוף באופן שקוף מידע ונתונים אודות ביצוע התוכניות; ומעכבים הקצאה של תקציבים. היקף ההקצאות השנתי מצביע על ירידה של כ-30% בהיקף ההקצאות בין השנה הראשונה לבין השנה השלישית: בשנת 2022 הוקצו כ-5.01 מיליארד שקלים; בשנת 2023 הוקצו כ-4.55 מיליארד שקלים; ובשנת 2024 הוקצו כ-3.53 מיליארד שקלים.
כך, מצד אחד, מקצצת המדינה בתוכניות של החברה הערבית, פוגעת בביצוע שלהן, ואינה משקיעה די בחינוך, בתעסוקה, בתכנון, בדיור, בתשתיות ובפיתוח כלכלי – אותם מרכיבים היוצרים חוסן קהילתי ומטפלים בתשתית המאפשרת לפשיעה לצמוח. ומצד שני, היא נכשלת במאבק אפקטיבי בארגוני הפשיעה שכבר השתלטו על חלקים נרחבים מהמרחב הציבורי והכלכלי ביישובים הערביים והפכו לאיום ממשי על החיים של כל אחד ואחת מאיתנו.
התחושה שמצב זה מייצר בקרבנו, האזרחים, היא של מלכוד בין שתי מערכות כוח: מצד אחד - ממשלה שבמקום להיאבק בפשיעה, נאבקת בחברה הערבית כולה ומסמנת אותה כאויב מבפנים, ומצד שני ארגוני פשיעה שמשתלטים על הרחובות, העסקים ומוסדות הציבור, ומהלכים אימים ביישובים שלנו.
המאבק בפשיעה אינו יכול להסתכם בעוד מבצע משטרתי, בעוד הצהרה תקשורתית, או אפילו בהתארגנות של החברה האזרחית (שאני חלק ממנה). הוא מחייב שינוי מדיניות והחלטה פוליטית של הממשלה לטיפול וקידום של תוכנית לאומית רב-מערכתית ורחבת היקף, הכוללת אכיפה אפקטיבית, חיזוק הרשויות המקומיות, השקעה בחינוך ובצעירים, ויצירת הזדמנויות כלכליות - הכל באופן מותאם ורגיש למאפייני החברה הערבית והמבנה החברתי המיוחד שלה.
דוגמה אחת לכלי שמחייב בחינה היא התוכנית להגנת עדים, שגם כשהיא מיושמת, אנחנו רואים עוד ועוד מקרי רצח של קורבנות חפים מפשע: רק בחודשיים האחרונים נרצחו שני קרובי משפחה של עדים, על אף שלא היתה להם כל מעורבות.
מאז אירוע הרצח שאלות רבות רצות במחשבותיי: איך מדינה שעוקבת אחרי כל לייק בפייסבוק לא מצליחה לפענח רציחות ולהביא למעצרים או כתבי אישום? כמה משפחות נוספות עוד יצטרפו למעגל השכול לפני שהמדינה תבין שהפשיעה אינה בעיה של החברה הערבית בלבד, אלא כישלון לאומי של המדינה כולה? ואיך זה היגיוני בכלל שמאות אנשים נרצחים מדי שנה ואיש לא לוקח אחריות במערכת הפוליטית?
לבסוף חשוב לי להבהיר: החברה הערבית אינה זקוקה לרחמים. היא דורשת מדיניות שלפיה המדינה ממלאת את חובתה הבסיסית ביותר כלפי אזרחיה: להגן על חייהם, ולאפשר להם לחיות.
חולוד אדריס היא מנהלת שותפה במחלקת תכנון מדיניות בעמותת "סיכוי-אופוק" ופעילה בתנועת "تأثير-השפעה", למאבק בפשיעה בחברה הערבית
