בשנת 1936 הקימו יהודה וחסיה רויניק את המשק שנושא את שמם ונמצא במושב בית שערים בעמק יזרעאל. זו גם השנה שבה נולד בנם הבכור, שמעון, אביהן של הנכדות דיתי ואיה. היום, השתיים הן שמחזיקות את המשק, ואף נטעו בתוכו כרם זיתים יפהפה.
בעבר, התפרנס המשק מפרות לחלב ובשר ומפרדסים, היום הוא מבוסס על שמן זית, זיתים, פטריות מאכל, שגם מתחברות בדרך מקורית לגידול התירס הקיצי שהאחיות החלו לטפח כאן.
"לפני שנתיים וחצי הקמנו כאן גם חוות פטריות מרפא. לאחר כמה ניסיונות, ההתמקדות כרגע היא בפטריות מרפא, בהן ריישי ורעמת האריה. ואנחנו גם מאקלמות כאן פטרייה שעוד לא מוכרת כל כך בארץ – פטריית כמהין התירס, שהתחלנו לגדל כאן בחווה. זו פטרייה שגדלה על פני קלחים של תירס, וידועה במקסיקו ובארה"ב", אומרת דיתי.
חובבי טבע וחקלאות יסתקרנו וישמחו מאוד לשמוע מפיהן על התהליך, שבמסגרתו הן "מנגיעות" את הקלחים, כלומר מזריקות לתוכן את נבגי הפטרייה, שבעצם גדלה על הקלח, ממש מתוך גרעיני התירס, וגורמת לכל גרעין להתפתח פי כמה מגודלו. הן התחילו את התהליך ממש עכשיו, בקיץ הנוכחי, וכבר הופיעו לא מעט פטריות על גבי הקלחים.
כלומר, הקלח הזה שהזרקתם לתוכו נבגים הוא אכיל?
"כן, ברור. במקסיקו מתענגים על הטעם שלו ומשווים את זה לטעם של פטריות כמהין, שמשתלב עם התירס".
אז תירס בקיץ וזיתים בסתיו?
"כן, ובין לבין, בחודשים שבין העונות, אנחנו מסתובבות ביריד חקלאים בארץ למכור את התוצרת, מעבירות הרצאות וסיורים במשק בנושא ממלכת הפטריות, ומזמינות את המבקרים גם לסדנאות סבונים. אבל הליבה שלנו היא בסתיו, אז אנחנו מקיימות כאן חוויית מסיק למשפחות. בשאר הזמן בשנה אנחנו מטפלות בזיתים, לעשות טיפולים של חקלאות מחדשת כדי לא לחרוש בין שורות המטעים, לא להפוך את האדמה, לא לרסס נגד העשבייה וכך להרוויח אדמה שנשארת פורייה וחיה כל הזמן כי העשבייה מאפשרת לכל האוכלוסייה שחיה מתחת לאדמה לעזור לשורשים של העץ להעמיק ולהתפתח יותר טוב ויותר בריא", היא מעניקה לנו שיעור זריז בחקלאות, אקולוגיה, קיימות וסביבה.
לא כל השנים היו האחיות חלק פעיל מהמשק. "אנחנו ארבע בנות במשפחה, ואמרו לנו – 'רק לא חקלאות', אז כל אחת מאיתנו למדה מקצוע אחר לחלוטין. אני הייתי בתעשיית המזון כמעט 18 שנים, עבדתי בשטראוס כמהנדסת מזון וביו טכנולוגיה, דיתי, שלמדה קולנוע ותקשורת, ניהלה עסק עצמאי לווידיאו, צילום ועריכה במשך 20 שנה, אבל בלב דיתי תמיד ידעה שהיא תהיה הבת הממשיכה. זה היה ברור לכולנו", איה מגניבה מבט לאחותה.
ומתי חזרתן לשורשים, למרות האזהרות?
"לאט-לאט הפכתי להיות טבעונית ויותר אקולוגית ושומרת על הסביבה, התחלתי לצרוך פחות פלסטיק והפריע לי שאני מפתחת מוצרים עם חלב וביצים. גם כשעבדתי בשטראוס, בשבתות וחגים עבדתי במשק והיה לי ברור ששינוי יגיע".
דיתי: "ולאט-לאט אני משכתי אותה לכיוון המשק, ואמרתי לה שעם הידע שיש לה אנחנו יכולות לפתח פה כל כך הרבה מוצרים טבעיים ובריאים".
אז הן ניגשו לחומר הגלם הזמין, הבריא, והעתיק – שמן הזית, שהיה להן תחת היד. בשנה של עודף בתוצרת הן הפרישו לעצמן שמן והחלו לייצר ממנו סבונים.
"וזה הפך להיות אחד המוצרים הכי טובים שלנו. כשראיתי את התוצאה, הלכתי ללמוד פרמקלצ'ר בבית לחם הגלילית, התחלתי לאסוף לעצמי את כל הידע על החקלאות האקולוגית המחדשת, ומשם התחברתי לכל מיני חיבורים נוספים".
עם האחיות אנחנו יוצאים לסיור בסביבה, אצל משקים שכנים, מגדלים, חקלאים ומוקדי תיירות שהן אוהבות לפקוד. מבעד לעיניים שלהן, אנחנו לומדים עוד על העמק היפה הזה, בעל המשמעות הרוחנית והחקלאית העמוקה, אחת מזירות חייו של דוד המלך, ושבו גם נזרע ערש המיתוס של ההתיישבות החלוצית של התנועה הציונית, שהסופר מאיר שלו, שהיה בן העמק וכל כך אהב אותו, הפליא לתאר בספריו.
איך לגדל מזון?
אנחנו מתחילים ב"יער המאכל בית לחם הגלילית" – חווה לחקלאות שמלמדת איך לגדל מזון באופן בר-קיימא. יולי בצר היא זו שמנהלת והקימה את המקום ביחד עם בן הזוג שלה, ניצן בצר. יולי נולדה בקיבוץ בארי וניצן נולד בבית לחם הגלילית. הם הכירו כשותפים לדירה בבאר-שבע והשתקעו בבית לחם הגלילית. את החווה הקימו לפני תשע שנים.
יולי בצר. יעל מאכל
(אורנה בן חיים)
"הרגשנו שהגיע הזמן לממש את התור שלנו, להקים עסק חברתי שמבוסס על קיימות ולהחזיר טוב לעולם. באנו לכאן כיוון שאי-אפשר להקים יער מאכל בכל מקום. היום זה מקום שגם מגדלים בו תוצרת חקלאית ומוכרים אותה אחת לשבוע בימי שישי לקהילה המקומית. שום דבר לא עובר שינוע או קירור, הכל נמכר טרי. בתוך השדה שלנו יש בית קפה שעובד עם התוצרת, והוא גם מתנהל ללא פסולת, גם ברמת הכלים וגם ברמת התפעול. בסוף היום יש לנו פחות משקית זבל ביתית", אומרת יולי ומספרת שבחווה יש גם קורסים וימי עיון למקומות עבודה או לפרטיים: גידול פטריות, ניהול אורח חיים בר-קיימא, לימודי תרבות בת-קיימא ועוד.
"אנחנו דור Y קלאסי עם רגשי אשמה כלפי הסביבה, שרוצים לעשות יותר טוב. אני עשיתי תואר ראשון בקיימות, ניצן למד פרמקלצ'ר – ואנחנו מעבירים את זה כאן הלאה. יש את הקהל שמגיע לקורסים עם משיכה טבעית ליצור וליישם גם בבית, אם זו גינה שהיא בתחזוקה נמוכה ומקסימום תוצרת, או להקים חווה חקלאית, כי חסרים היום המון חקלאים בארץ. חוות בקנה מידה קטן גם מזהמות פחות את הקרקע, אבל בשביל זה צריך שיהיו יותר אנשים שילמדו חקלאות. חקלאים וחקלאיות היו ונשארו המקצוע שהכי חסר היום בארץ. אפילו יותר ממורות ומורים".
בימי שישי ושבת מתקיימים סיורים מודרכים, בתיאום מראש, ובהם אנחנו משתפים בפילוסופיה הייחודית שלנו ומספרים על הגידולים החקלאיים שלנו, מטיילים לבריכה האקולוגית, והילדים זוכים להציץ לתהליכי חיים שונים. כמו כן עגלת הקפה במקום מגישה מנות מיוחדות, מהשדה לשולחן.
• בווייז: יער המאכל בית לחם הגלילית.
052-6901744
היקב האקולוגי בציפורי
גל יונה ומיטש פילצר הם הבעלים של היקב האקולוגי "יונה" שבציפורי, שנודע כאזור יין עוד מימי בית ראשון, והשניים מגדלים במקום גם זיתים, מייצרים שמן זית ומציעים צימרים לאירוח.
מיטש פילצר וגל יונה. "במרכזו של חלום"
(אורנה בן חיים)
"אנחנו במרכזו של חלום", אומר יונה ומוזג את הרוזה היבש של היקב, וגם רעמי המטוסים שחורכים את השמיים לא מפירים את האידיליה.
הוא גדל בירושלים בלי יותר מדי חיבור לחקלאות ועבד כמהנדס. בשנת 2014 נסע בעקבות אשתו שעשתה פוסט-דוקטורט בגרמניה. החלטתי שאני לוקח חל"ת ושבזמן הזה אהיה אבא. כשנסענו לחפש היכן נגור, נתפסתי על הכרמים שעל גדת הריין, על הרכסים, הטירות, היקבים והכפרים. הסתכלתי על הכרמים, אמרתי לעצמי 'זה מקום יפה ומושך', והתחלתי להתעניין בתחום. דרך פרויקט של 'יקבים תאומים גרמניה-ישראל' מצאתי יקב על הריין שקיבל אותי להיות פועל, במקביל עשיתי באונליין באוניברסיטת דייוויס בקליפורניה לימודי יין", הוא אומר ומבטו נשלח קדימה. גם עכשיו הוא יושב בליבם של הכרמים, כאשר מצודת ציפורי בראש ההר מולנו. הקסם לא פג. הוא נמצא גם כאן. הכרמים מלבלבים לקראת הבציר שצפוי בסוף הקיץ, ויונה אומר: "זו חוויה מטורפת ליצור מהאדמה, לגדל שתיל קטן שעובר את כל הדרך מהגפן ועד הבקבוק. כשחזרנו הבנתי שאני רוצה לעשות את זה גם בארץ כעשיה ערכית וציונית. לעשות חקלאות מודרנית שנשענת על תיירות ומדגישה את האיכות של הענבים שגדלים כאן".
לארץ חזר יונה עם תוכנית עסקית כתובה להקמת מה שיהפוך להיות היקב בציפורי, כאשר הוא מזהה את האזור של עמק יזרעאל כיעד המבוקש.
"היסטורית גידלו פה כרמים ואנחנו משופעים בגיתות עתיקות, אני מכיר פה לפחות 14 גיתות שהן אנדרטאות לכרמים שהיו פה פעם, ומעידות על זה שהאזור היה אזור של חקלאות יין מאז ומעולם. הפאשן להחזיר את האזור לקדמותו בוער בי", הוא אומר ומספר שהיקב משתתף בתוכנית של אוניברסיטת אריאל להתחקות אחר זנים עתיקים של גפנים, שגידלו פה לפני אלפיים שנה. אחד מהם ניטע ביקב של יונה ופילצר, נבצר פעם אחת וכבר נכנס לבלנד, והשניים מקווים שבקרוב אפשר יהיה לטעום את התוצאה.
"יש לא מעט זנים שאנחנו מכירים היום וגידלו פה בתקופת התנ"ך, בימי הורדוס, בימי הרומאים, שעשו כאן משתאות ומסיבות באמפי הסמוך. אנחנו מחיים את הזנים הללו מחדש ובשבילי החיבור הזה להיסטוריה משמעותי מאוד", הוא מתרגש.
כאשר חזר לארץ עם הרבה מוטיבציה, נכנס למזכירות של ציפורי כדי לספר על חלום היין שהוא רוצה לטעת כאן מחדש, לחקור את האדמות ולהחזיר עטרה ליושנה. וכיוון ששום דבר לא מקרי, בדיוק נכח במזכירות מיטש, ששמע את השיחה, זיהה את התשוקה והפוטנציאל והזמין את יונה אליו למשק.
מיטש: "כשהקמתי כאן את הצימרים שלי, לפני 20 שנה, הקמתי פה גם יקב קטן והייתי מייצר אלף בקבוקים כגימיק עבור המטיילים. שאנשים יקנו יין שמיוצר בציפורי. ואנשים לקחו הביתה ואני שמחתי בזה שאני עושה יין אבל לא הייתה לי את הסבלנות לעשות את זה לעומק, וגם לא את הכישרון", הוא מודה בשפתו שמבטא מתגלגל ממנה.
ואז הוא פגש את יונה, שהיה לו חזון וידע מעמיק, והשניים שתלו כאן מאז 12 דונמים של כרמים. יונה: "השנה ייצרנו 5,500 בקבוקים ואנחנו בתהליכים של הסדרת רישיון יצרן לטובת 20 אלף בשנה. בשנים הראשונות התחקינו אחרי זנים שמתאימים לאקלים ים-תיכוני שמתכתבים עם אזור דרום צרפת, אגן הים התיכון, עמק הרון – גראנש רוסאן, מרסלן, שאנין בלאן, שירז וויונייה. אחרי שנתיים של פעילות בשני הכרמים האלה, החלטנו למסד שותפות בין המשק של מיטש עם הכפר התיירותי וקיבלנו טבעת של כרמים שמקיפה את כל הגבעה. זה מראה מרהיב, חיבור של ההיסטוריה לגן הלאומי".
כרגע היקב פתוח לאירוח בימי חמישי בערב ובימי שישי. יש טעימות יין, יש סיור של 25 דקות, תפריט טעים של גבינות, ירקות, מטבלים ולחמים והרבה מאוד נוף, ציונות, היסטוריה וחיבור של לב, נשמה וזני ענבים שכבר ראו הכל.
ביקב יש גם את בקתת האירוח של המטיילים שעושים את שביל ישראל. השביליסטים מגיעים בתיאום דרך טבלת מלאכי שביל ישראל.
עוד מיזם של היקב: אתם יכולים לרכוש שתיל גפן, לטעת אותו ולגדל את הגפן שממנה בעוד חמש שנים תבצרו את הענבים כדי להכין את היין שלכם.
"אנחנו מייצרים שייכות. אנשים יכולים להגיד 'אני שתלתי את השתיל הזה פה לפני חמש שנים'. חשוב לי שאנשים ירגישו שהם חלק מהעשייה פה".
• בווייז: יקב יונה
פתוח: ימי שישי, 11:00 עד 15:00.
הבית של הארנבונים
אחרי בוסט של יין וציונות, איה ודיתי ממש מתרגשות לקחת אותנו ל"כפר הארנבונים", שנמצא בחוות נגר. את המקום הקימו שירלי ואורן נגר. הכניסה לכאן לא תשאיר את אוהבי בעלי החיים אדישים.
כפר הארנבונים בחוות נגר
(אורנה בן חיים)
"כשקנינו את המשק הזה והתחלנו לסדר בו את הגינון, לא היה פה כלום חוץ מעשבייה. כדי שיהיה לנו כיף הבאנו קצת עיזים וארנבונים ולאט-לאט התחילו לפנות אליי אנשים ושאלו האם אני מקבלת עוד ארנבונים וראיתי שיש מצוקה בארץ מבחינת ארנבונים".
מצוקה?
"יש עמותות שקולטות כלבים, וגם חתולים, אבל אין עמותה גדולה שקולטת ארנבונים". אז היא פתחה עוד מתחם לארנבונים מתארחים, והגיעו אפילו ארנבונים מהעולם.
"למשל אנשים שעשו יבוא של ארנבונים מחו"ל כדי לגדל אותם פה, אבל הם לא יכולים לעמוד בהתחייבות, או משפחות שקנו לילדים ארנבונים אבל לילדים נמאס והם מחפשים לארנבונים מקום טוב".
ואכן המקום הזה טוב מאוד. אם הייתי ארנבון לא הייתי מתנגדת לחיות כאן, בתוך הכלובים המרווחים שמארחים בשמחה 13 גזעים שונים של ארנבונים – מהגזע הכי קטן בעולם, שהוא ננסי הולנדי, ועד הפלמי הענקי.
"וכמובן שכל הזכרים מסורסים, אין לנו עניין לגרום להם להתרבות", צוחקת שירלי ומספרת שהארנבון הוא חיה שקטה ומתוקה שרוצה את האוכל שלה ואת השקט שלה ולא אוהבת שמרימים אותה על הידיים.
"ולכן לא רודפים ולא מרימים אותם וגם לא מאכילים בכל מה שהבאתם מהבית. אנחנו נותנים עלים ירוקים להאכלה, והאורח יכול להתכופף או לשבת ולחכות שהארנבון יגיע אליו לאכול או להתלטף".
הם מגיעים מיוזמתם לליטופים?
"הם מרגישים כאן ביטחון ולא מפוחדים, להבדיל מפינות ליטוף שבהן הדברים נעשים בכפייה. וזו המטרה שלנו. אנחנו מלמדים את הילדים וההורים שמגיעים לכאן איך להתנהל עם בעלי חיים, לא לכפות, לא להכריח ולהתנפל, לחכות שבעל החיים יגלה רצון, ואז החוויה היא הדדית ולא חד-צדדית".
חוץ מארנבונים מתוקים להפליא יש כאן גם חמורים מיניאטוריים, עיזים, כבשים, צבים סודניים, איגואנות, וגם חוטמנים – הם הגיעו מבארי ב-7 באוקטובר לאחר שהרסו שם את פינת החי. וגם תוכים תמצאו כאן, שמתורגלים למבקרים ומגיעים לאכול מכף היד".
• בווייז: כפר הארנבונים – חוות נגר
שעות פתיחה: ראשון עד חמישי: 10:00 עד 16:00, שישי: עד 14:30, שבת: עד 16:00.
050-8198688
