יש קווי דמיון מפתיעים בין מצבה של ישראל בקיץ הזה, לאבחנתו של הקוסמופליט הרב-תחומי, מיכאיל מינאקוב את אמריקה - לרגל יובל ה-250 שלה, כטרנספורמציה של רפובליקה שהתגלגלה לאימפריה. מינאקוב לא עורך כאן מחקר היסטורי למרות שלל הדוגמאות ומראי המקום. זו יותר פרשנות פילוסופית-אסתטית לסאגה החברתית-פוליטית המשמעותית ביותר בעידן המודרני. התבוננות באמונות היסוד שלה והצעה איך להבין את התפתחותן בדברי הימים של 250 השנה שעברו. אבל אם מחליפים את הגיל ל-78 ואת הנשוא לישראל - הדמיון מזדקר לעין.
הרפובליקה על חוקתה, כהסדר לקיום משותף, מבוססת על הבטחה קונסטיטוציונית לריבונות העם, שוויון זכויות וחירות אישית, החוזר תדיר לבחינה ותיקון עצמי – אם רוצים, בקירוב, מגילת העצמאות שלנו. אין ספק שבן-גוריון היה מודע היטב למעמד הצהרת העצמאות האמריקאית ב-1776 כשהכריז על הקמת המדינה.
ומולה האימפריה, כמוד-קיום מדיני המתקיים מחוץ לגבולותיה של המדינה, באמצעות כיבוש ישיר, הקרנת כוח, עליונות פיננסית, ודומיננטיות תרבותית. אימפריות לא חוזרות לבחון את מקורותיהן אלא חיות ככל שהן יכולות להתפשט למרחבים נוספים. הן אינן נולדות במסמכים אלא בפרקטיקות. בסיסי צבא, נושאות מטוסים, הנרטיב ההוליוודי, שולטנות הדולר. בתרגום למונחי שכנינו במזרח התיכון - ישראל מאז 67’. כולל התייחסותו מאירת העיניים של עו"ד אילן בומבך למגילת העצמאות, כשייצג את ממשלת נתניהו, בבג"ץ.
ישראל, כקאבר מקוצר של המקור האמריקאי, אבל בשני הבדלים מהותיים - הראשון, בניגוד לישראל, עד 9/11/2001, שום תוקף מבחוץ לא איים על הרפובליקה של ארה"ב. השני, שגלי ההגירה ליבשת לא אירעו לאחר שואה לאומית יחידה במינה, לא היו מיעוט זעיר במרחב ולא פעלו תחת הבטחה אלוקית. בקיץ 2026, האנלוגיה לישראל הייתה שלמה יותר אילו הצליחו האינדיאנים - בהיסטוריה חלופית - להקים מדינה עצמאית בלב היבשת, מותקפים בידי לבנים עוינים, ובתוקף ההבטחה של מאניטו הרוח הגדולה.
"אמריקה עוצבה דרך קיומה של אדמה חופשית", מצטט מינאקוב את פרדריק ג'קסון טורנר, 1893, והגדרתו את כיבוש המערב כצעד שעיצב את אופייה הייחודי של ארה"ב - מהרי האפלצ'ים לחופי האוקיינוס השקט. ומשנכבשו גבולות היבשת, הוא טוען, נפתחו גבולות האימפריה. מלחמת ששת הימים, במקרה שלנו.
הסימביוזה בין השתיים, לטענתו, עונה על חולשה מולדת ברפובליקה. בעצם, ברעיון הדמוקרטי עצמו. הכורח לחבר בין קצוות ניציים מנוגדים, מחייב סטייה מהאידיאל הקלאסי של רפובליקה "כטוב המשותף", למכניזם קונסטיטוציוני הנותן לגיטימציה לאינטרסים פרטיים, ומשם לאוליגרכיות, ניצול ואפליה. אמריקה מעולם לא עמדה במחויבותה בחוקה לשוויון זכויות וחירות אישית. בניסוח שלו, אי-שלמות אירונית. "אי-שלמות" שבגינה אנחנו, כמו האמריקאים, חיים הקיץ הזה ב"דמוקרטיות לא-ליברליות", כהגדרתו של ויקטור אורבן. רחוקים מרחק רב מציוויי הכתובות המדיניות שעליהן חתמנו.
הרפובליקה תלויה כמשקולת על רגלי האימפריה. אפילו כצידוק המוסרי של ה"פאקס אמריקנה", כעליונות הנאורות הדמוקרטית. שטר שפוחת לנייר זבל, מאז וייטנאם, עיראק, אפגניסטן ואיראן. אחרי 250 שנה, אמריקה חיה ופועלת כאימפריה, על גבי פיגום קורס של רפובליקה. באנלוגיה לארה"ב - ימין על מלא וההפיכה המשטרית. האירוניה היא ש"האדמה החופשית" אצלנו - מהים לנהר - איננה רק סיסמה של אויבי ישראל, אלא גם המדיניות של הקואליציה המכהנת. ולמען האמת, יש לה צידוקים קיומיים והיסטוריים - קצרי וארוכי טווח - כבדי משקל הרבה יותר מאלה שיש לאימפריה האמריקאית.
רק שאצלנו הפיגום בקושי קם בהיעדר חוקה להיתלות בה, ומה שקם הוא טומאת מלכות, לאוכלוסיות שלמות של יהודים החיים כאן תחת חוקה אמונית אחרת. ופרט למגילת העצמאות וחקיקת היסוד של 1992, לדמוקרטיה הישראלית אין לכך תשובה. בחירות 2026, כאן ובארה"ב, יבהירו אם מהרפובליקה נותרה רק הולוגרמה. ואם אמריקה של טראמפ, וישראל של נתניהו, הקיץ הזה, מסמנות את השלב הבא בסאגה - מינאקוב טועה - גם האימפריה היא הולוגרמה.
יש קווי דמיון מפתיעים בין מצבה של ישראל בקיץ הזה, לאבחנתו של מיכאיל מינאקוב את אמריקה, כטרנספורמציה של רפובליקה שהתגלגלה לאימפריה
