אסטרטגיות גורליות // ז'אן בודריאר } תרגום: רמה איילון } הקיבוץ המאוחד } 299 עמ'
החיים הם בית חולים, שבו כל מטופל אובססיבי לתשוקה שלו להחליף מיטות. אחד היה רוצה לסבול מול התנור, אחד בטוח שיבריא ליד החלון", כך נפתחת יצירה קצרצרה של שארל בודלר, משורר צרפתי מן המאה ה-19, שנכתבה כשכולם סביבו כתבו באופטימיות על שיטוט בטבע והתפעלות ממנו. "תמיד נדמה לי שאני צריך להיות מאושר בכל מקום מלבד המקום שבו אני נמצא", הוסיף בודלר, ואי-הנחת הזו לא יכולה להיפתר על ידי אסקפיזם. אי-אפשר לעבור למחוז יפה או שקט יותר כדי לגאול את הנפש מהיעדר השלווה, כי קיים נתק בין התנאים החיצוניים ובין השלווה הפנימית. השיר לא רק ניבא את הניכור הקיומי של המודרניזם מן המאה ה-20, אלא גם קילף מהדימויים את אשליית השחרור והישועה. הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר (1929-2007) הכיר היטב את השיר הזה ואת הקשר בינו ובין מחשבה פוסטמודרנית.
אוואטרים בהתרועעות חברתית בעולם הווירטואלי Second Life
בודריאר כתב על החברה האנושית המוכרת לנו, שאיבדה את האחיזה במציאות הממשית, והחליפה אותה במערכת של סימנים, קודים ודימויים. מציאות חדשה לחלוטין נוצרה סביבנו, שאותה הוא כינה 'היפר-מציאות', ובה הגבול בין האמיתי ובין המזויף מטושטש עד לבלי הכר. אנחנו מגיעים לריזורט בשביל חופשה בגן עדן טרופי, כי חלמנו על חוף רך ונקי, עצי דקל ומים צלולים, אבל זהו אתר נופש שעוצב ונבנה כדי להתאים באופן מושלם לדימוי שיש בראשנו והופץ על ידי המסכים, ואין קשר בינו ובין המציאות הגיאוגרפית. עץ נשתל בזווית נכונה לצילום, המים נוקו והוארו בתאורה מלאכותית, והתייר שמגיע צורך את דימוי הגלויה שהיה בראשו. בודריאר התריע: אף דימוי לא יוביל אותנו אל עבר אמת מוחלטת, גאולה רוחנית או חירות קיומית. העולם שלנו הוא עולם של סימנים שמפתים אותנו, שאין מאחוריהם דבר. הם נראים לנו אמינים ואמיתיים: מסכים צבעוניים, מרחבים שמבטיחים לנו וולנס ולייף סטייל, תוכניות ריאליטי שמציגות בפנינו את הרגש האנושי הגולמי. ומאחורי כל זה לא קִדמה וגאולה, אלא אחיזת עיניים.
בעולם ששבוי בקסמי הרוחניות הפופולרית, ומול אופנות רווחות, שמקדשות תפיסות עולם ניו-אייג'יות עתירות בורות, נוכחותה של הפילוסופיה משמשת עוגן של מחשבה שאין לה תחליף. בדרך כלל מי שיקרא את הגותו של בודריאר יהיה סטודנט למדעי הרוח, מיואש או נלהב בזכות הרטוריקה המשכנעת של הצרפתי הרדיקלי. ואמנם כל מי שמתעניין באופן שבו הטכנולוגיה, הרשתות ותקשורת ההמונים עיצבו את היחסים שלנו עם מושגים כמו מציאות, אמת ומשמעות, צריך לפתוח את הספר 'אסטרטגיות גורליות'. הוא תורגם כעת בקפידה לעברית בידי רמה איילון, כחלק מסדרה חדשה לספרי עיון, ביקורת התרבות ותיאוריה, בפרויקט שנתמך בידי מסגרות מוסדיות, כמו המכון הצרפתי בישראל.
הספר ראה אור לראשונה ב-1983, ונתפס כחלק מרצף פרסומים שבהם זנח בודריאר את הניתוח הסוציולוגי המרקסיסטי שאפיין את כתביו המוקדמים, לטובת סגנון כתיבה שמבוסס על מונחים שהוא עצמו טבע, כגון סימולקרה (העתק חסר מקור שמייצר מציאות מדומה עצמית לחלוטין, כמו למשל מרחב וירטואלי בסגנון מטאוורס, שבו מעצבים דמויות ומנהלים מערכות יחסים, אבל הוא אינו העתק של עיר קיימת או ייצוג של חיים ממשיים, אלא מציאות עצמאית לחלוטין שמתפקדת כמו הדבר עצמו) ופיתוי (מנגנון של אשליה, שגורם להסטת המבט מן המציאות אל עבר עולם של מראות וקודים תרבותיים שמוליכים שולל את האמת, כגון עולם האופנה העילית כפי שהוא משתקף ברשתות החברתיות).
בשעה שתיאורטיקנים כגון פוקו, דלז וליוטאר כבר ביססו את מעמדם, בודריאר הציג עמדה רדיקלית יותר, שמבטלת את עצם האפשרות של אמת אובייקטיבית. בעולם דובר האנגלית, בייחוד באקדמיה האמריקאית, הוא נקרא בהתלהבות. קשה להישאר אדישים מול המהלך שמתווה הספר הזה, שכולו היפוך. הסובייקט, שאנחנו רגילים לחשוב עליו כעל מי שפועל, רוצה, בוחר ומתאווה, מוצא את עצמו בכל עמוד יותר חסר ישע מול האובייקט, שהוא, לפי בודריאר, זה שבאמת מפתה, שיודע לשחק, שמתנקם. זהו תרגיל מחשבתי מבריק, ואני כותבת זאת לא כמחמאה, אלא כדי לתאר את מה שקורה בפועל לקוראת: בכל פעם שנדמה שתפסת את בודריאר בקלישאה, הוא הופך אותה על פיה. עקרון ההפיכוּת מנוסח על ידי בודריאר כתשובה כפולה לסדר הסיבתי ולמקריות הטהורה. הדברים אינם משתלשלים זה מזה לפי חוק קבוע, הוא טוען, ואינם גם חופשיים ובלתי מוגדרים לחלוטין על פי מקריוּת, אלא הפיכים לפי כלל. זהו עיקרון שלישי, לא הכרח לוגי ולא אקראיות, אלא נטייה מובנית של כל תופעה, כל סימן וכל תהליך להתהפך עלינו ברגע מסוים, ובכך לחמוק מהיקבעות.
הספר הזה רוצה מאוד שנדע כמה הוא רלוונטי להיום. אייל דותן, עורך הסדרה וכותב ההקדמה הבהירה והמעמיקה, אינו מסתפק בהצגת בודריאר כהוגה שהקדים את זמנו. הוא מצרף את דונלד טראמפ, אתגרי הטיקטוק, בנות קרדשיאן, בושם נחשק בריח עמבה והג'ינס הקרוע, כדי להנפיק אישור כניסה עדכני לקוראת העכשווית. הפרק על בן הערובה, המוצלח שבפרקי הספר, מדגים היטב את כוחו וחולשתו של הספר גם יחד. בודריאר מראה שבן הערובה אינו חי ואינו מת, אלא תלוי על בלימה כשהריבונות שלו הוקפאה. אנחנו קוראים וחושבים מי בני ערובה של מדינה, של איום גרעיני, של החברתיוּת עצמה. ההבחנה החדה של בודריאר מתמוססת לפעמים לתוך מטאפורה כל כך רחבה שהיא מפסיקה לומר משהו ספציפי. זה קורה כמעט בכל פרק בספר: רגע של תובנה חדה, ואז הכללה שמאיינת אותה. זו בחירה לגיטימית, אבל היא איננה פוטרת את הקוראת מהזכות לשאול אם התיאוריה הזאת עדיין מלמדת אותנו משהו על העולם, או שהיא בעיקר מראה לנו את התענוג שבודריאר הפיק מהניסוח האניגמטי עצמו. •
