יותר מאלף ימים עברו מאז 7 באוקטובר, ואני מבקש לנצל את נקודת הזמן הזו כדי להזמין אתכם לתרגיל מחשבתי מבחיל אך הכרחי. בואו נדמיין ש-7 באוקטובר קורה שוב. כן, על כל זוועותיו, האימה שבו והמוות. הכל קורה מחדש. ועכשיו אני מבקש לשאול: במקרה כזה, האם הממשלה תהיה אשמה?
זה השלב שבו חצי מהעם כנראה ינחר בבוז: "מה הקשר? מה אתה מנסה להוכיח בטיעון הזה?" ובכן, הישארו עימי. מה שאני מבקש לעשות בניסוי המחשבתי הזה הוא לחשוף שני כשלים עמוקים: האחד חמור, והשני הרסני.
הכשל הראשון הוא העובדה שכל הטיעונים שנועדו להסביר מדוע הממשלה והעומד בראשה אינם אחראים ל-7 באוקטובר - הם למעשה טיעונים אינסופיים. משמעות הדבר היא שלא משנה כמה פעמים יתרחש כאן 7 באוקטובר, אותם התירוצים יעבדו שוב ושוב ושוב. הפעם זה יהיה הרמטכ"ל הנוכחי, רא"ל אייל זמיר, שלא התריע או לא הודיע, ובפעם הבאה אלו יהיו הגנרלים שיחליפו אותו. מכיוון שאנחנו כציבור איננו יכולים להיחשף לכל המידע הגולמי, מתרחש כאן בדיוק מה שחנה ארנדט תיארה כדרך האפקטיבית ביותר להרוג את האמת: הפיכתה לדעה. וכאשר הכל הופך לעניין של דעה, גם ב-7 באוקטובר השני או השלישי, כל אזרח יבחר את האשמים שלו אך ורק לפי השיוך הפוליטי שלו.
הכשל השני וההרסני, נוגע לבסיס קיומנו. מדינה יכולה לשרוד רק כאשר קיימת מערכת של דין וחשבון (Accountability), שבה ההנהגה כפופה לעם באופן מהותי. אלא שבמדינת ישראל, הכפיפות הזו עברה עיוות מוחלט. במסורת הרפובליקנית, שחיתות מוגדרת כהעדפת הטובה האישית על פני טובת הכלל. אצלנו התקבעה התפיסה שאם מהלך אינו פלילי - הוא חיובי. העיוות הזה חילחל לפוליטיקה: "מה שטוב ונכון הוא מה שהעם רוצה", כאשר "העם" מתורגם הלכה למעשה לרוב קואליציוני. ההיגיון הנוכחי אומר: מאחר שאין אלטרנטיבה פוליטית והציבור ממשיך לבחור באותה הנהגה, הרי שהיא בסדר, וממילא 7 באוקטובר אינו באחריותה ובטח שלא באשמתה. הבחירות בקלפי הפכו מכלי לפיקוח אזרחי למכונה לשטיפת אשמה.
הבעיה האמיתית היא שהנהגה זקוקה למושג האשמה כדי לתקן את עצמה. בעולם אידיאלי, היינו צריכים לעבוד קשה כדי למנוע מנציגי הציבור ומראשי מערכת הביטחון לבצע "ספוקו": אותו טקס התאבדות יפני של מי שכשלו בתפקידם. אך אצלנו האשמה אבדה. הכפפת המוסר לתוצאות הבחירות הפכה אותנו לחברה שבה מה שלא פלילי הוא חיובי, ומה שאי-אפשר לתרגם למנדטים בקלפי פשוט לא קיים. גם אם יתרחשו כאן עוד 27 אירועי 7 באוקטובר, אמנות זריקת האחריות תמשיך לנקות את כל מי שצריך.
תומכי הקואליציה יטענו, בצדק: מה אתה רוצה? אין לנו אלטרנטיבה ימנית-ניצית אחרת להצביע לה". מבלי להיכנס לדיון הפוליטי הקונקרטי, אומר רק זאת: בניגוד למה שרבים חושבים, שלשול פתק בקלפי הוא כנראה הפעולה האזרחית הפחות חשובה מכל מה שאזרח יכול לעשות. הפעולה החשובה באמת היא מערכת היחסים השוטפת של הציבור עם נציגיו: הטחת האחריות, והדרישה הבלתי מתפשרת לאחריות. אילו נציגי הציבור היו נאלצים להגיע אלינו מראש מורכן ומבקשים מחילה, ורק בסוף התהליך כל אזרח היה מצביע לפי האלטרנטיבה המועדפת עליו – מצבנו היה טוב בהרבה. במצב הנוכחי, שבו איש-איש מאתרג ומגן על המנהיג של המחנה שלו, הזחיחות אפילו לא מוסתרת, והאחריות מתה.
גם אם יתרחשו כאן עוד 27 אירועי 7 באוקטובר, אמנות זריקת האחריות תמשיך לנקות את כל מי שצריך
