הצהרת הממשלה אתמול, שלפיה היא לא תציית לפסק דין של בג"ץ בעניין הרשות השנייה, הגיעה בעקבות צו ביניים שהוציא בית המשפט – שהקפיא את החלטות הממשלה למינוי מועצה חדשה לרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. מה אומר הצו? ומה המשמעות של הצעד של הממשלה? "ידיעות אחרונות" עושה סדר.
מה קובע פסק הדין שאותו מסרבת הממשלה לקבל?
השופטים הורו להקפיא את החלטות הממשלה מ-24 ומ-31 במארס, שבמסגרתן אושר מינויה של ד"ר יפעת בן חי-שגב ליו"ר המועצה החדשה לרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ומינויים של חברי המועצה הנוספים. צו הביניים, עליו החליטו ב-17 ביוני נשיא העליון יצחק עמית והשופטים אלכס שטיין ורות רונן, קבע כי המועצה היוצאת תמשיך לכהן עד להכרעה בעתירות.
מה קדם לפסק הדין?
העתירות הוגשו בידי שורת עותרים ובהם ארגון העיתונאים והעיתונאיות, חברת החדשות של קשת 12, התנועה לאיכות השלטון, מועצת העיתונות והעמותה לשמירת ערכי המשפט. עמדתם המרכזית הייתה כי החלטות הממשלה נגועות בפגמים מהותיים: הליך מינוי חפוז, תשתית עובדתית חסרה, חשש לניגודי עניינים, זיקות פוליטיות, משוא פנים כלפי גופי תקשורת מפוקחים, והיעדר ייצוג הולם לאוכלוסייה הערבית במועצה. לפי העתירות, המינויים נועדו לשנות את אופייה של הרשות, הגוף שמפקח על ערוצי הטלוויזיה והרדיו המסחריים, ולהגביר את השפעת הממשלה על רגולציית התקשורת.
(אלכס קולומויסקי)
בתגובת המדינה לעתירות הציגה היועמ"שית עמדה שתמכה למעשה בחלק ניכר מטענות העותרים. לפי עמדתה, בהחלטות הממשלה "נפלו פגמים היורדים לשורש ההליך המצדיקים את ביטולן". המדינה ביקשה להשיב את הנושא לוועדה לבדיקת מינויים, כדי שתבחן מחדש את הטענות נגד חלק מהמועמדים, לרבות ד"ר בן חי-שגב, עו"ד כנרת בראשי וד"ר חיים שיין.
בהחלטתו האחרונה קיבל בג"ץ, בשלב הביניים, את הצורך להקפיא את המצב. כפי שנכתב, בית המשפט קבע כי עד למתן פסק דין בעתירות לגופן יוקפאו החלטות הממשלה, והמועצה היוצאת תמשיך לפעול. בכך נמנע מבן חי-שגב ומחברי המועצה החדשה להיכנס לתפקידם עד להכרעה סופית.
מהו "חוק הרשות השנייה" וכיצד, לפי דיווחים, ניסו במועצה "להשתמש" בו?
חלק מחברי מועצת הרשות השנייה התפטרו, ולפי דיווחים, בלחצי שר התקשורת שלמה קרעי, על מנת להשבית את פעילותה של המועצה "הישנה" וכדי לקדם את כניסת חבריה החדשים. זאת כיוון שלפי חוק הרשות השנייה אם רוב חברי המועצה אינם מאוישים, כלומר שני שלישים מחברי המועצה, הרי שהמועצה מאבדת את סמכויותיה עד לאיוש התקנים החסרים. חלק מחברי המועצה אכן הגישו מכתבי התפטרות, ולכן לפי החוק היה על המועצה לשבות.
השופטים כתבו כי מתצהירי שר התקשורת וחברי המועצה שהתפטרו עולה "חשד כבד" כי ההתפטרויות כוונו לסיכול החלטות קודמות של בית המשפט ולשיבוש יכולתו לברר את הטענות בעתירות. עוד צוין כי קיימת "סמיכות זמנים מעוררת תמיהה" בין ההתפטרויות לבין ההחלטות שניתנו בהליך, וכי חלק מהמתפטרים ביקשו לעזוב את המועצה היוצאת אך להמשיך לכהן במועצה החדשה.
איזה צעד חריג נקט בג"ץ?
בשל החשדות קבע בג"ץ צעד נוסף: חברי המועצה שהתפטרו לא יובאו בשלב זה בחשבון לצורך מניין חברי המועצה היוצאת, כדי למנוע את שיתוק פעילותה בתקופת צו הביניים. לפי בית המשפט, מדובר ב"נסיבות ייחודיות וחריגות" המצדיקות את שמירת הרציפות התפקודית של המועצה הקיימת עד לפסק הדין.
האם להצהרת הממשלה יש משמעות בפועל?
הצהרת הממשלה שלא לציית לפסק הדין של בג"ץ משום שאינו עומד לשיטת הממשלה בהוראות החוק, היא הצהרה שאין בה יישום. שכן, הממשלה הצהירה שלא תקבל החלטות של מועצת הרשות השנייה בהרכבה "הישן". אלא שיישום החלטות המועצה אינן עוברות דרך הממשלה, וגופים פקידותיים אחרים הם שמיישמים את ההחלטות.
עם זאת, הצהרת הממשלה היא חסרת תקדים מאחר והיא מצהירה על אי-כיבוד פסק דין של בג"ץ. זהו נרמול פרקטיקה שאמנם כעת אין בה היבט יישומי, אך הוא עלול להביא לכך שבפעמים הבאות הצהרות על אי-ציות לפסק דין של בג"ץ יהיו בסוגיות שהממשלה כן נדרשת לציית וליישם את פסק הדין.
מה הסכנה הטמונה בהצהרות על אי-ציות?
במצב כזה, האזהרות מפני "משבר חוקתי" עלולות להתממש. משבר חוקתי משמעותו שבית המשפט מוציא תחת ידיו פסק דין בעניינה של הממשלה, אך היא אינה מצייתית ואף דורשת ממשרדי הממשלה והגופים הפועלים תחתיה לציית לממשלה ולא לבית המשפט. במצב כזה פקידי המדינה יאלצו להכריע למי לציית, לבית המשפט או לממשלה. שלב חמור עוד יותר הוא מצב לפיו מנהל רשות ממשלתית מכריע לציית לצד אחד, אך סגנו לצד השני וכן הלאה. זהו מצב של התפרקות השירות הציבורי ומנגנוני המדינה.
