יופי בלתי נסבל // אוורט רוס } תרגום: יורם נסלבסקי } תשע נשמות } 270 עמ'
"חיי הם חלום מוזהב; רוחות מסתוריות, גבוהות ומהירות, רוכנות מטה ללטף אותי וצבעים חמים מושלמים זורמים מול עיניי. הזמן והצורך בזמן פסקו כליל. ערפל עדין, חולמני, ממלא את נפשי, רשרוש הצפצפות מערסל את חושיי ויופי בלתי רגיל ושלמות חובקת כל ממלאים אותי שמחה שקטה ואהבה עמוקה, מפעפעת, לעולמי. בדידותי שלמה. ממעל המצוקים הלבנים, המתנשאים כצריחים, מתנוצצים כבעולם אגדות אל מול שמי הטורקיז. נכנעתי לשקט הפראי שעטף אותי. היופי והשלווה מלווים אותי באשר אלך. בלילות, לאורם העמום של הכוכבים, צפיתי במגדלי גרניט חיווריינים מותחים ראשיהם אל אבק השמיים, רוטטים כאחוזי חלום, מופלאים למראה בחשיכה המתמוססת. ראיתי אשדים לבני רעמה מנערים את ציצת ראשם בפריקת עול פראית, גועשים, רועמים, מציפים את החושים בזעמם הלבן, ומייד אצים-מקציפים במורד הזרם לבריכות ירוקות צלולות, שקטים וצלולים באור השמש הרך. על השביל מתמזג דנדונם המוזיקלי של פעמוני האתונות ברחש הרוח והמים, ונשמע רק כהד חרישי בשולי התודעה. באגם הלילי חרמש ירח מבהיק זוהר נוזלי על המים החשוכים, קרעי ערפל משוטטים לאיטם ועולים ומתפוגגים כבמעשה כישוף, ופסגות גבוהות מוצלות עומדות הכן בתצפית אילמת. חלומות חיים אלה אני מבקש לחלוק איתך, ואני רוצה שתדעי שלא שכחתי. באהבה, אוורט".
נודד בדרכים. אוורט רוס
חייו של אוורט רוס היו קצרים. הוא נעלם ב-1934, כשהיה בן 20, ביוטה או בקולורדו. הוא החל את מסעותיו במדבריות ובפארקים הגדולים של אמריקה ארבע שנים קודם לכן, כשהיה בן 16 בלבד. הקובץ שלפנינו מכיל מכתבים שכתב בנדודיו לאמו ואביו, לאחיו ולמכרים ומלווים בהדפסים שיצר, ושממכירתם, בין היתר, התפרנס במסעותיו הבלתי נתפסים באורכם, בהיקפם, בסכנות ובבדידות שבהם, ובאומץ הלב והתשוקה שהיו דרושים כדי לעבור אותם.
המכתבים מכילים תיאורי נוף רבים, לצד ענייני דיומא כגון כתובות דואר וציוד שהוא מבקש שישלחו לו, בעיקר צורכי אמנות. הוא מתאר את מפגשיו עם אנשים ועם חיות; הוא מתחבר עם בני הנבאחו וההופי ומשתתף בטקסיהם, הוא הורג נחשים ומטפל בחמורים שמלווים אותו במסע. הוא מלין על החוסר בבני שיחה אינטליגנטיים שאיתם יוכל לחלוק את חוויותיו, אבל רבים מהאמנים שהוא פוגש "נשיים באורח מוזר או בלתי נסבלים באיזה אופן אחר". רוס נע בין המרחבים הפראיים לבין סן-פרנסיסקו, שם הוא פוקד את הספריות, את אולמות הקונצרטים והאופרה, רוקד עד סחרחורת. הוא מבקש להשתכלל כאדם וכאמן, ומתחבר לכמה מהאמנים הקליפורנים הגדולים של תקופתו: דורותיאה לאנג, מיינרד דיקסון ואדוארד וסטון. כיאה לגילו, רוס מרוכז בעיקר בעצמו, ולא מעמיק בתיאור האנשים שהוא פוגש. לעיתים הפרוזאיות מייגעת וחוזרנית, אך הקריאה כולה היא כהצטרפות למסע מבעד לעיניו.
ימי המשבר הכלכלי בין שתי מלחמות העולם לא נחוו באופן שונה מתקופתנו: "בכל אשר תפנה אנשים נרצחים, נדרסים, מתים ומתאבדים", מספר רוס על אי-הוודאות, על נבואות גוג ומגוג שפורחות, ועל האינטימיות ש"כמו דברים רבים שקיימים עכשיו ושעוד יהיו, נידונה לגווע בדעיכה חרישית". רוס הנער מסרב להיכנע לכורח הפרנסה ("אני מעדיף לגווע ברעב מאשר להתיש את עצמי פיזית תמורת שכר") או לחרושת הפוליטיקה: "אני כן מודאג ממשבר הציוויליזציה שלנו, אבל דרכם של התועמלן, של המנהיג החברתי ושל הפוליטיקאי אינה דרכי". גם "כשהעולם נתון בחרחורי מוות" הוא מתעקש על יופי וחירות: "סביבי משתרע המדבר שאין לו גבול, והרחק מזה וקרוב בזה מצויים מאחזי האנושות הסובלת, הנאבקת, החומדת, הרוטנת. אך אני בוחר בדרך אחרת... לבדי אני נושא את השמיים ומתריס וזועק את שיר המנצחים לארבע הרוחות, לארץ, לים, לשמש, לירח ולכוכבים. אני חי!"
ההתחבטות בין העיר למרחבים, בין האמנות לטבע, ובין בני האדם לישימון, מסתיימת בניצחון הטבע והבדידות: "הלכתי רחוק מדי לבדי", "נעשיתי שונה מדי מרוב העולם", כותב רוס. המוות נוכח במכתביו לכל אורך הדרך, אבל אם בראשית המסעות ניתן ליחס זאת לפאתוס-נעורים, הרי שלקראת היעלמותו, נראה שרוס מסכם את חייו: "היה לי הכל, ואף יותר משייחלתי לעצמי... חייתי חיים פראיים ועליזים". לצד זה, גם התשוקה אל היופי הנשגב הולכת ומתעצמת, והופכת לחוויה דתית כמעט: "יופי מבודד הוא נורא ובלתי נסבל, ומראהו הלא-מצועף הורג את הצופה בו. מפלטו היחיד מצוי בזוטות, בעבודת כפיים שמסיחה את דעתו ממחשבה ובחברה המחזירה לאגו מעט מאונו הקודם. אך האיש שיביט ארוכות ביופי העירום לא יוכל עוד לשוב אל העולם... בודד ואבוד, עליו למות על מזבח היופי".
רוס לא הועמד בשורה אחת עם כותבי הטבע הגדולים כמו תורו או מיור, וגם לא עם משוררי הביט; ההשוואה ל'בדרכים' של קרואק מתבקשת. יש בו קצת הולדן קולפילד, והרבה וולט ויטמן. מכתביו הם מטח זיקוקים של עוצמת הגוף והנפש הנערית, כשהיא פוגשת את יפעת הנוף האמריקאי; הוא זרתוסטרה בקליפורניה. במובנים רבים, דווקא סופו המסתורי פגע במעמדו ככותב, הפך אותו לקוריוז, לקאלט, במקום לאיש הרוח הענק שיכול היה להיות, שהיה. •
