עפרי אילני מצא דמיון מפתיע בין התנועה לשחרור ההומואים ובין התנועה הציונית: "בשתיהן יש ממד של שיבה אל עבר מפואר, בין שזו תקופת המקרא בתנועה הציונית ובין שזו אתונה הקלאסית בתנועה ההומוסקסואלית". בשתיהן התרחש מאבק בין "דימוי 'הגזע המקולל' ובין ראייה עצמית של מעין 'גזע נבחר'". אבל דווקא בדמיון הזה טמונה איבה יהודית עמוקה ועתיקה, החורגת הרבה מעבר לפסילתם של ההומואים כסוטים מדרך הטבע של ההולדה וחוטאים במעשי סדום. זאת האיבה ששימשה מאז חורבן הבית השני לאחד מיסודות הזהות של היהדות — היא האיבה ליוונות, כלומר ליוון וכל מורשת ההלניזם. "בָּאתִי עָדֶיךָ, — הַאִם הִכַּרְתָּנִי?" שואל שאול טשרניחובסקי הפונה לאפולו ומסביר: "הִנְנִי הַיְּהוּדִי: רִיב לָנוּ לְעוֹלָמִים". אלפיים שנה הביטה היהדות ביוון בבהלה ובהתנשאות רווית בוז בתרבות היופי, השירה והפילוסופיה, שיהודה הלוי העליבה במשפט המוחץ "חָכְמַת יְוָנִית, אֲשֶׁר אֵין לָהּ פְּרִי כִּי אִם פְּרָחִים".
יסוד "היווניות" של תנועות השחרור של ההומואים באירופה, ובעיקר בגרמניה, לא יכול היה למצוא חן ברוחה של הציונות בימי צמיחתה ההרואית. ההומואים היהודים של ימי הרצל וטשרניחובסקי, ברל כצנלסון וזאב ז'בוטינסקי, עגנון ובן-גוריון, נותרו בצל ומחוץ לכל היסטוריה. רק מתי מעט מהם העזו לחיות ולחשוף את נטייתם וזהותם המינית. הם לא היו קבוצה ובוודאי לא תנועה. למתי המעט האלה הקדיש אילני את הספר המרתק והמפעים הזה.
הכשרה חקלאית של תנועת 'השומר הצעיר' בשנות ה־ 30 | צילום: אריה יעקבי
אילני בונה תיאור מפורט ומעמיק של מהלכי הרנסאנס ההומוסקסואלי המתרחש סביב 1900. עיקרו התרחש בתרבות הגרמנית והוא מקביל למהפכות הגדולות של העידן ההוא, התמוטטותן של הממלכות, ראשית המודרניזם בתרבות ובאמנות, תורת היחסות, המצאת הפסיכואנליזה. ב-1897 ייסד הרופא מגנוס הירשפלד, הסקסולוג הברלינאי, את "הוועד המדעי-הומניטארי", שפעל לביטולו של החוק האוסר על הומוסקסואליות בגרמניה, וספרו 'ספאפו וסוקרטס' מסביר בדרך חדשה ומהפכנית את הפסיכולוגיה של ההומוסקסואליות הגברית והנשית. אילני מרחיב את היריעה אל הנוף התרבותי והחינוכי של התקופה. הוא מדגיש את תפקידו הגורלי של המושג "אחוות הגברים" (מנרבונד), שנטבע בגרמניה בראשית המאה ואומץ על ידי ההוגה העיקרי של תנועת הנוער הגרמנית האנס בליהר. תנועת הנוער היהודית-גרמנית 'בלאו וייס' אימצה את האתוס הזה לצד שאר האידיאלים של השיבה לטבע, לכוח הגופני וחופש הנעורים. מתוך התמונה הגדולה הוא מבליט את דמויות גיבוריו היהודים והציונים. אילני נמנע מלכתוב עליהם שירי הלל. הוא קורא את המקורות שלו "בלי לטשטש את המכוער והמרתיע" כדבריו, אבל הוא מצליח ליצור דמויות תלת-ממדיות רבות-כוח ולא פעם מרגשות בגבורת הבדידות שבהן. הן מתוארות בסגנון חי וחריף, שאינו רוצה להסתיר את אישיותו של הכותב אלא רק למזגה במבט הדרוך, המתבונן והמפרש. מעשה ההיסטוריון ומבקר התרבות במקרה הזה נעשה בידי סופר.
כשהוא עוסק, למשל, ברישומו של סקנדל הומוסקסואלי הנקשר בדמותו של מחנך כריזמטי — מנהיג תנועת-נוער שהלך עם מושג "הארוס הפדגוגי" רחוק מדי, הוא יכול לשרבב דימוי כמעט-הומרי כמו "הוא מושלך ממושבת הנמלים שטרח ליצור ונהפך לאורגניזם בודד ונלעג". אילני אוהב לסיים פרקים במשפטי מחץ מבריקים כמו: "הזהות ההומוסקסואלית נולדה אפוא מתוך הטראומה של הסקנדל". או "להומוארוטיקה לא יהיה עוד מקום בפרויקט הציוני, והומוסקסואלים יוכלו להתקיים רק כאינדיבידואלים המתקיימים במחתרת". סגנונו מאפשר לו לקבץ תועפות של עובדות ומובאות וליצור בפרק 'אחוות הגברים הארוטית' תמונת ענק של תרבות, השתנות של מושגים (כמו המושג "נוער" בראשית המודרניזם) ומגעים בין אישים ועמים, בלי אף שמץ של רטוריקה אקדמית. סגנון של הוגה שרק סיים לחשוב והוא חולק את רוחו עם שומעיו.
הוא יכול אמנם להגזים פה ושם ולהכליל משהו כמו: "באופן טיפוסי לבורגנות הגרמנית המשכילה, התאוריה החליפה את הפרקטיקה. המשיכה המינית הממשית עודנה לכדי אידאל 'טהור' הנבדל מן האקט המיני" (משפט יפה לשיחה בקפטריה אוניברסיטאית); או לשרבב דימוי חושפני כמו "נערים השקיעו מאמץ בטיפוח האינוורסיה שלהם (=נטייתם ההומוסקסואלית) כמי שמגדלים סחלב אקזוטי". אבל העיקר הוא בכניסותיו המפתיעות של חיוך אל הדיון הביקורתי, המתרחב לעיתים לצחוק של ממש, כמו "הוא (=המלומד המשורר היהודי המיסטי גיאורגו לנגר) דחה את המושג 'אהבה יוונית' ואת המשמעויות הנלוות לו, ובנה כחלופה מיתולוגיה ארוטית יהודית עד ציציותיה".
• • •
הובלת העלילה של 'השיבה לסדום' מציבה בפניו של אילני אתגרים מורכבים ביותר. ההתבוננות במכלול הזיקות שבין עולמו של הנוער היהודי בגרמניה ובמרכז אירופה לבין מקור ההשפעה התרבותי – גרמניה, או בנייתה של ה"תמונה קבוצתית עם גברת" – תיאור החבורה הייקית סביב המשוררת אלזה לאסקר-שילר בירושלים (הפרק 'יוסוף ואחיו'), תבע ממנו לא רק חקר תעודות וכתבים, אלא גם קשב רגיש לתמורות באמונה היהודית אצל כל אחת מדמויותיו, לתנועות מעמדיות עדינות והגדרות דקות של ארודיציה, תשומת-לב לסגנונות אישיים, מניירות, וגם להיפוכם — לארכיטיפים סגנוניים-חברתיים כמו "בוהמיין קוסמופוליט בסגנון פריזאי". במובן מסוים, נקודת המוצא של אילני היא ציור דיוקנים.
הפרק המוקדש למלומד הצ'כי מרדכי גיאורגו לנגר, שהיה חברו של פרנץ קפקא ומורו לעברית, הוא אחד הדיוקנים הללו. לנגר זימן לאילני אתגר מורכב ביותר: אינטלקטואל מבריק, יצירתי, נרגש, פיוטי, בעל רגשה מיסטית אמיתית, שיצר ברוחו מסע נפתל ונועז בין תרבות אירופה, תנועות הנוער הגרמניות ומורשת היהדות הדתית ביותר, בבתי המדרש החסידיים. ספרו הגרמני של לנגר 'הארוטיקה של הקבלה' (פראג, 1923) סורס וצונזר בדור הבא אחר כך.
אבל אילני חוזר אל נוסחו המלא וקורא בו את הניסיון הנועז ביותר לקשור בין אהבה הומוסקסואלית לבין "בֵּיסַמִדְרָש" (בית המדרש בהגייה אשכנזית). "לנגר מתאר את תלמיד הישיבה כצורת החיים המגלמת באופן אולטימטיבי את הארוס הבין-גברי ומונעת על ידו. מטרתו הייתה להפריך את הטענות האנטישמיות הנפוצות בדבר חוסר הארוטיות של היהדות המסורתית, [...] לתפיסתו, אורח החיים היהודי המסורתי גדוש בארוטיקה, וחצרות הרבנים במזרח אירופה הן מעוז של חושניות בשממת הציוויליזציה האירופית הצבועה".
אילני רואה היטב כי לנגר המשיך בכך יחס רומנטי נרגש לחסידות שפיעם בקובצי הסיפורים החסידיים של מרטין בובר וכמה חוקרי תרבות בני זמנו, אבל לנגר הלך רחוק יותר – הוא הפך בעצמו לחסיד. "כוח המשיכה של המיסטיקה היהודית הביא אותו לחצרו של האדמו"ר מבלז שבגליציה", ואילני מבדיל בינו לבין הרומנטיקאים של החסידות ובונה תיאור אינטימי וחזק המלווה אותו בתהליך החניכה המורכב שעבר, בתוך החוויה החסידית ואחריה, במהלך מלחמת העולם שבה היה חייל בצבא האוסטרו-הונגרי, שוחרר בזכות אחיו הרופא שהשיג לו פטור על רקע נפשי, בביקוריו בפראג, בפגישתו עם קפקא, ובהמשך — בלבטיו וייסוריו סביב זהותו ההומוסקסואלית, בכתיבת הספר 'הארוטיקה של הקבלה', בלימודיו הקצרים בווינה ובעיקר — בכתיבת השירה — שירה ארוטית השואבת משירי החשק של משוררי ספרד העבריים.
הפרק האחרון בחייו של לנגר היה בארץ-ישראל, שאליה ברח. זהו פרק טרגי. הוא כמעט קפא למוות בדרך, באוניית-משא על הדנובה. הזמן המועט שבו ניתן לו עוד לחיות בארץ-ישראל הוקדש לכתיבת שירים סאטיריים וביקורות תיאטרון שפורסמו ב'הארץ' וב'הצופה', ולתרגום סיפורי החסידים שלו (ספרו המצליח-מאוד שפורסם בצ'כית ב-1937). אבל המשכו היה ייסורים. לנגר שמע על השמדת יהודי אירופה, על התאבדות אחיו והשמדת משפחתו. הוא ניסה לזעוק בפני התאחדות הסופרים בארץ-ישראל שייחלצו לזעקה ולפעולה, אבל נאומו נקטע והושתק. "מכאן הלך מצבו והידרדר. פניו הלכו והצהיבו. בהשתדלותו של ברוד הוא אושפז בבית חולים קטן בטבריה, אך הייסורים וההזיות הביאו לסילוקו מהמוסד: האחיות טענו שהוא כינה אותן 'נאציות' וסירבו להגיש לו אוכל. בשבועות האחרונים לחייו הוא שכב בדירתו כשהוא שקוע בהזיות ומזמר לעצמו מזמורי תפילה. כך הרגו הנאצים את לנגר בתל-אביב, במארס 1943".
הבאתי באריכות-מה את רישומו של הפרק הזה כדי להדגים את אמנות כתיבת הדיוקן המשוקעת בדרכו המחקרית של אילני. המשפט המפתיע, החזק, המסיים כך את תיאור פרשת חייו של לנגר, חושף באחת את האמפתיה העמוקה המובלעת תדיר בכתיבה, גם אם אין לה ביטוי ישיר. הדיוקנים צומחים לעיני הקוראים עזי מבע, עמוקים ומיוחדים בטון המעשי שלהם, המרסן את הרגש המפעם מתחתם. בזכות התיאור המפורט והרגיש הזה צומח הפרק 'יוסוף ואחיו', המתאר את ההווי התרבותי-ארוטי המקיף את המשוררת אלזה לאסקר-שילר בירושלים המנדטורית, לכלל "תמונה קבוצתית עם גברת" אקספרסיוניסטית לעילא.
אילני קושר קשר מפתיע בין האינטלקטואלים הייקים בירושלים של אז לבין הארוס של שירת לאסקר-שילר ודמות יוסף שלה, ובינם לבין האוריינטליזם הסקסואלי של פקידי המנדט הבריטי, כשמאחוריהם מתנשא הרומן הנודע של תומאס מאן 'יוסף ואחיו'. הריבוד התרבותי והסגנוני הזה תבע מהכותב קשב לאשכול גדול של קולות, ואף אחד מהם לא נעלם בתזמורו.
• • •
בקריאה ראשונה לא אהבתי את החלטתו של אילני לסיים את הספר בפרק הגדול 'התגלות דרך הישבן' (לפני ה'אחרית דבר' המוקדשת לסקירה מהירה של הנושא לאחר קום מדינת ישראל). זהו דיוקן גדול וארוך של אדם מוזר בשם אדוארד חבקין, שהותיר יומן בן אלפי עמודים ששרד במלואו ומגולל את סיפור חייו של חבקין, מילדותו במינכן ועד חייו כהומוסקסואל בפלשתינה. חבקין היה גם צמחוני ואסטרולוג ומוזיקאי, ובכל אחד מהתחומים היה חדור ודאות בדבר היותו רב-משמעות — לדורו ולדורות הבאים. הוא שלח מאמר גדול פרי עטו על התפתחות אישיותו של הומוסקסואל לזיגמונד פרויד ואת יומנו שלו – לתומאס מאן וביקש גם מטשרניחובסקי להגיב על יומנו עצום הממדים. הוא נהרג בזמן מלחמת השחרור כשעבד בביצורים בקיבוץ קריית-ענבים מפגז שהתפוצץ בדשא ליד חדר האוכל ונקבר בקבר אחים בקיבוץ. הפרק מצייר דיוקן מורכב ו"לא נעים"; ניכר שאילני עסוק בו בלהט, אבל כמעט בלא-אמפתיה. האקסצנטריות הקיצונית, היומרנות שלוחת הרסן, ההימצאות על גבול הפסיכוזה של חבקין הביאו את הכותב לכתיבה המבקשת לחלוק גם רתיעה, גם חוויה של כיעור.
ידעתי על חבקין מהביוגרפיה של ס. יזהר מאת ניצה בן-ארי, ולמדתי ממנה כי חבקין הוא הדמות שביסוד סיפורו של יזהר 'חבקוק', "סיפור המוזיקה" של יזהר. פער עמוק פעור בין הסיפור היזהרי לבין הסיפור של אילני, ולא רק בגלל לשון הארגמן של יזהר מול לשונו הכמו-מעשית של אילני. יזהר אינו אומר דבר ישיר על ההומוסקסואליות של חבקין, והוא יוצר ב'חבקוק' רישום עשיר ונרגש של איש רוח ומוזיקאי שהשפיע על דמותו של יזהר הצעיר להט רומנטי בזיקה למוזיקה ועומק תרבותי שנשם חושניות ורצינות כבירה. הדיוקן של אילני מפורט יותר, הרבה יותר מקיף, ולאין שיעור ריאליסטי יותר; נטורליסטי, חף לגמרי מכל התפעמות. רק לקראת סיומו מחלחלת חמלה דקה אל טון דיבורו של אילני.
מתוך הכרת תודה לגודל ההישג של הספר עד כאן, על סף סיומו, התחלתי לחוש ואולי אף להבין את הכרעתו המעניינת של אילני לסיים בדמותו של חבקין ואת ניסיונו לצייר דיוקן "מכוער" א-לה אגון שילה. אילני מתנגד לרושם הנפוץ, המיתולוגי כמעט, המצרף באורח ארכיטיפי (או אף יותר עמוק מזה) בין הומוסקסואליות לבין הנטייה לאמנות, ליופי (שאינו קשור רק לאידיאל הגברי היווני) ולעושר תרבותי. ספרו הנודע (שהפך קאלט בפני עצמו) של וויין קסטנבאום, 'גרונה של המלכה — אופרה, הומוסקסואליות ומסתורין התשוקה' (1993), הוא אחת הדוגמאות הבולטות לגישה הזאת. אילני מסרב לשידוך בין הומוסקסואליות לבין עולמות היפה. לסירוב הזה יש יופי אחר. נדמה לי שגם הוא נטוע אי שם בברלין. •
'השיבה לסדום: הומוסקסואליות והיהודי החדש // עפרי אילני } עם עובד } 440 עמ'
