העונה החדשה של 'מחוברים' (ב-HOT) היא לא דוקו אלא תזכורת כואבת: בזמן שהנשים עסוקות בתחזוק המציאות, הגברים עסוקים בעיקר בתחזוק הדימוי של נערים נצחיים, כך שעל המסך נפרס פער מגדרי כה משמעותי, שהוא מרגיש כמו שתי תוכניות שונות לגמרי.
בצד אחד, הנשים מנהלות את הקיום: עינב בובליל מפרנסת ומחנכת את בנותיה לאסרטיביות ולעצמאות, בזמן שאבא שלהן נוקט כלפיה בטון רכושני שמחזיר את הבית כולו עשרות שנים אחורה. אורטל עמר נעה בין אימהות לקריירה תחת הגדרה רשמית של "הורות משותפת", רק שהיא המבוגר האחראי היחיד בחדר. ואמילי דמארי מניחה על השולחן את השבר הקיומי הגדול של דורנו במינימום מילים, והיא כל כך קולית שקל לשכוח את גיהינום הטרור שעברה. כל אחת מהן סוחבת על הכתפיים משא כבד, מורכב, שלא משאיר להן מרחב תמרון או פריבילגיה להיעלם סתם ככה, נגיד כי פשוט בא להן שלא יצטרכו מהן משהו: יש פשוט יותר מדי כדורים באוויר, ואף אחד לא יתפוס אותם במקומן.
לייק א בוס. בובליל
ואז מגיעים בן-אל תבורי ומשה כורסיה, הזיגפריד והרוי של "הבידוד הגברי". אצל תבורי עוד קיים אלמנט מכמיר לב, שכן החשש שלו מאבהות יכול לעורר אמפתיה לאור ההיסטוריה האישית. לעומת זאת אצל כורסיה, שמחפש קשר רציני, התחושה היא של פרפורמנס לא משכנע: קשה לקחת ברצינות גבר בן 33 שמתייסר במונולוגים על "מדונה או מופקרת" בזמן שהעולם בחוץ בוער. הרחמים העצמיים שלו לאור הזוגיות הטרייה של חבר קרוב בקושי עוברים כמו נרקיסיזם אותנטי.
ביחד, שני הגברים ב'מחוברים' תקועים בלופ שבו הם ניצבים בסט המנוהל על ידי כוח עליון (המכונה "אישה"). וזה בסדר גמור להיות מפורסם שחווה משבר זהות – למרות הכל זה עדיין קורה לטובות ולטובים ביותר - אבל למה הוא חייב להיות כל כך נדוש?
בינתיים, הנשים בתוכנית הן המנוע של חייהן וזה אפילו לא משנה אם גם להן מתפלקת סצנת משחק פה ושם: הן אלו שצריכות לקבל החלטות גורליות בזמן שהגברים טרודים בדבר שהכי חשוב להם ומשתקף מהמראה. לפחות עד כה, ההוויה של תבורי וכורסיה מזכירה רעש לבן, מעין זמזום טורדני שלא מצליח להדביק את הקצב. הם לא "מחוברים", אלא משחקים בנדמה לי.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.07.26
