ארבע בבוקר של יום שני היא לא שעה למצוא בה אנשים ברחוב, בטח לא אנשים שמחים. אבל שום דבר לא היה נורמלי במפגש בין אנגליה למקסיקו בשמינית גמר המונדיאל, וכך גם המחזה שבו ניצני זריחה בלונדון פגשו פרצופים מחויכים ושיכורים קמעה, שהשתדלו בכל זאת לשמור על מנוחת השכנים. מדי פעם נשמע דיבור נרגש בקול רם, וזה בסדר: הם לא הלכו לישון, אבל החוויה שעברה עליהם בשעתיים האחרונות בהחלט הרגישה כמו חלום מסעיר במיוחד.
השריקה שסיימה את המותחן באצטקה, האצטדיון שמיקד את עיקר תשומת הלב בהכנות למשחק ובהחלט שיחק בו תפקיד משמעותי (גם על החלטות השופט, כך נדמה), סימנה את הפיכתן של 101 הדקות הללו לציון דרך משמעותי בתולדות הנבחרת האנגלית ואירוע מכונן עבור הדור הנוכחי - זה שנתלו בו תקוות רבות כל כך וייתכן מאוד שגם הפעם לא יתורגמו להנפת הגביע.
למרות זאת, ועל אף שעל הנייר מדובר בנבחרת איכותית יותר מאשר מקסיקו, התנאים המקדימים (כולל דחיית הפתיחה בשעה בגלל מזג האוויר) וגם אלו שנוצרו תוך כדי הפכו את הניצחון לסיפור הרואי בפני עצמו, במנותק ממה שקרה לפניו ומה שיקרה אחריו.
העובדה שהמונים נשארו ערים בשעות הקטנות על מנת ללוות בנשימה עצורה את המאבק על הדשא, רק מורחת עוד שכבה של צבע על האגדה שהייתה באמת. והדובדבן, כמובן, הוא הראיון הצרוד של הארי קיין, שתפס תאוצה ויראלית, ולא רק בגלל האמוציונליות והבידור: אפילו האנקדוטה הזניחה הזאת נתפסת כחלק מאותה מחויבות שהקפטן ויתר השחקנים הפגינו על מנת לשמור על יתרון שברירי מול חיסרון מספרי, יריבה חזקה, קהל עוין ומחסור אקוטי בחמצן למוח.
כדורגל? קרב דנקרק
למעשה, המשחק אף מספק לנבחרת האנגלית משהו שלא היה לה מזה שנים ארוכות, למרות הישגים בדמות העפלה למשחקי גמר (ביורו) וחצי גמר (במונדיאל), לצד שבירת מחסומים פסיכולוגיים עתיקים דוגמת נבחרת גרמניה ובעיטות הכרעה: כל אלה אינם מהווים תחליף לניצחון שמבסס מיתוס חדש של נחישות והקרבה, תכונות שהגדירו את הגאווה הבריטית במאה השנים האחרונות בעקבות שתי מלחמות העולם. ההרחקה של ג'ארל קוואנסה (שפתח בעמדת המגן הימני המקוללת) בכלל נתנה הרגשה שזה כבר לא כדורגל, אלא הקרב על דנקרק.
הארי קיין
(Eduardo Verdugo, AP Photo/Eduardo Verdugo)
בימים שבהם האומה מתקשה להתאושש ממשבר הזהות שאוכל אותה והגיע לשיאו בהחלטה האומללה לעזוב את האיחוד האירופי, אפשר להבין בקלות את ההיסחפות (שהגיעה גם לאזורים הציניים ביותר בתקשורת המקומית) לאור מפגן כל כך מרשים של תושייה, קור רוח ולכידות קבוצתית, לצד קורט מזל שבלעדיו ממילא לא מגיעים לשומקום. מן הסתם, אנגליה תזדקק לכל אלו בחזקת אינסוף מול קבוצה ברמה של נורווגיה וחלוץ שרגיל להשפיט הגנות אנגליות כמו ארלינג הולאנד. אבל גם זה לא באמת משנה: תמיד תהיה להם מקסיקו סיטי.
