השורה "הילד הוא אבי האדם", המופיעה בשירו של המשורר האנגלי ויליאם וורדסוורת' 'הקשת', מצביעה על ההבנה שלפיה על המשורר להיות בקשר עם הילד שבתוכו. הבנה זו ניכרת אצל משוררים עברים רבים, שבשיריהם לילדים יש מוטיבים הקשורים לשיריהם למבוגרים. במיוחד נכון הדבר לגבי אלו שכתבו לראשונה שירי ילדים בעברית: ביאליק, שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג.
באשר לע. הלל, שיריו לילדים אכן רומזים על אופיים של שיריו למבוגרים, אך גם להפך: שיריו למבוגרים ניתנים לקריאה לעיתים כאילו נכתבו לילדים. תופעה זאת מתגלה בנושאי השירים ובריתמוס כתיבתם כאחד. מבחינת נושאי הכתיבה החיפוש אחר הדבר שקשה לגלותו הוא תשתית העומק של שירתו לילדים ולמבוגרים כאחד. בשיר הילדים 'אני שואל' ההתבוננות בים, בכוכבים, בהרים, באדמה, למשל, אינה מעניקה תשובה לשאלת מהותם. הים עושה "יָם", השמש עושה "יוֹם", והאדמה "נָחָה". יותר מזה: השיר מסתיים בשאלה: "וּמָה עוֹשֶׂה אֲנִי? כְּלוּם
אֲנִי? אֲנִי שׁוֹאֵל, סְתָם אֲנִי שׁוֹאֵל ". בשירים הללו, השאלה אפוא היא החשובה, והיא המַתָנה שמעניק הילד למבוגר. כך בשיר הילדים 'בֻּלְבּוּל לָמָּה כָּכָה?' הילד לא יודע להשיב לשאלת הבולבול "וְאַתָּה?! אֱמֹר לִי אֶחָא: לָמָּה כָּל הַיּוֹם שׁוֹאֵל?", ותשובתו, "כִּי גַּם אֶצְלִי זֶה כָָּכָה", מלמדת על תשוקת החיפוש שקשה לעקוב אחר מקורה. גם בשיריו למבוגרים המשורר עומד מול גורמי הטבע, ומתפעם מהם. הוא כותב: "מַדּוּעַ יְצַרְתָּנִי אָדָם וְלִבִּי מֵת לִהְיוֹת מִדְבָּר, אוֹ לִהְיוֹת הָרִים, אוֹ לִהְיוֹת רוּחַ!" (מתוך 'חידות').
הלל מנסה לפתור את סוד השפעת הטבע עליו, אך ניסיונותיו אינם עולים בידו. כך, למשל, הוא עומד מול הכוכבים שאליהם הוא נושא עיניו ("קָצָר הַנֶּצַח מֵהַזִין בָּכֶם אֶת הָעֵינַיִם הָרְעֵבוֹת"). אך כמו בשיר הילדים, אינו מבין אם הסיבה להערצתו אותם נעוצה במשוררים הקדמונים שהעניקו לו את האהבה להם ("אוֹתָם הַכּוֹכָבִים אֲשֶׁר טָרְפוּ אֶת דַּעְתָּם שֶׁל פַּיְטָנֵי דּוֹר-דּוֹר!"), או מפני שהוא עצמו רגיל למליצותיו שלו הבאות מכרכי המילונים והספרים שלו ("...נִשְָּׂאִים... מֵעַל עֲתַר-עֲַנן מְלִיצוֹתַי,/ שֶׁאַצְרִיחַ לִכְבוֹדָם מִתּוֹךְ כִּרְכֵי הַמִּלּוֹנִים שֶׁלִּי, עָבֵי הַכֶּרֶס!"). המשפט נכתב ברוח מבודחת, כהרגלו פעמים רבות גם בשירתו לילדים. (למילה "אַצְרִיחַ" יש משמעות של "צריחה" ו"הצרחה" גם יחד). רק בסיומו של השיר המשורר מעז לחשוף את חולשתו, שהיא גם מקור כוחו, ובקריאה אומניפוטנטית (כל יכולה) צועק את היותו הוא עצמו מקור העוצמה של הכוכבים: "מוּל קִרְיַת הְָעֶלְיוֹנִים... לֹא נוֹתַר אֶלָא אֲנִי – אֲנִי – אֲנִי. –/ אֶחָד צְרָצָר בַּהֲוָיָה" (מתוך 'הַלְּלוּ, שמי-כוכב'). גם כאן, כמו בשירי הילדים, הסיבות להתבוננות הפלאית ביקום נובעות מתוך עצמו הבלתי מוסבר, אך אחר כך הוא מרגיש גם את נחיתותו מול כוחות טבע אלו ומדמה את שירתו, בבדיחות דעת כלשהי, לזו של הצרצר. מול כל כוחות הטבע עומד אפוא האחד השואל, המתרומם ונופל.
מה שמרתק אצל הלל הוא שאינו כותב על הריחוף או על המעוף, אלא נכנס לפנימיותם. רוב שיריו, במיוחד אלו הכתובים למבוגרים, הם ארוכים מאוד, נעים משורות קצרות לשורות ארוכות, מבתים קצרים לבתים ארוכים, לעיתים באופן סרוג, כשהתחלתם נעה מראש השורה אל סוף השורה הבאה אחריה. הם מתמלאים עוצמה הנובעת מרכיביהם: סינסתזיות ("אָז רָצִיתִי כָּל-כָּך לִנְשֹׁךְ אֶת הַכֹּל... אֶת הַקּוֹלוֹת, אֶת נִשְׁמָתִי!"), חזרות מיוחדות ("וְכָכָה לִהְיוֹת,/ לִהְיוֹת! וְלִהְיוֹת!") ומטאפורות ומשחקי לשון יוצאי דופן בייחודיותם ("הָאֲדָמָה הַגְּדוֹלָה... הִיא הַמַּנְחֶה אֶת רוּחַ פּוֹלְחֶיהָ,/ זֶה שׁרֶשׁ כָּל פֻּלְחָן").
המשיכה של המשורר אל העולם, ויותר מזה ההיסחפות אליו, היא גם אל הֲפכיו. בשירי הילדים הוא יוצר התנגשות היוצרת צחוק בין תנועות שמימיות, כגון עננים ש"רָצוּ לְהִתְנַשֵּׁק/ אֲבָל יָצָא בָּרָק/ רָצוּ לִלְחֹץ יָדַיִם/ אַךְ רַעַם הִבְהִילָם/ עַד שֶׁנָמַס לִבָּם/ וְנֶהֶפְכוּ לְמַיִם" ('שני עננים'), ואפילו "מעז" להעמיד זה מול זה שני יסודות מופשטים המוכרים לילדים: "בֶּטַח" ו"אוּלַי", ומראה עד כמה הם סמוכים זה לזה ונזקקים זה לזה למרות הניגוד ביניהם. "כששואל 'אוּלַי' את 'בֶּטַח' מה השעה, ובטח אומר "שֵׁשׁ, אוּלַי", אולי שואל: "וְזֶה בֶּטַח אוֹ אוּלַי?" ומקבל תשובה מִבֶּטַח: "בֶּטַח שֶׁבֶּטַח", וכן: "אַדְרַבֶּטַח"... (מתוך 'בֶּטַח וְאוּלַי'). גם בשיריו למבוגרים הוא נמצא כל הזמן בתנועה מהגבוה לנמוך, ולהפך. מצד אחד, עולה הסערה לעבר החיים ("אַךְ פִּתְאֹם צָעַקְתִּי:/ שֶׁמֶשׁ! / אֲנִי אֱהִי לָךְ בֹּקֶר!)", וכן: "וְזָרַחְתִּי הַַבֹּקֶר מִבְּשָׂרִי!", ומצד שני, על אף חרדת המוות הוא מבקש לחוש גם אותו ("יָה אֵלִי,/ הוֹרֵד עַל נַפְשִׁי דּוּמִיָּה./ סְגֹר לִבִּי מִלְּפָנֶיךָ בְּשַׁעֲרֵי אֶבֶן אוֹ תֹּפֶת./ הַסֵּר עוֹלָמְךָ מֵעֵינַי, שִׂים לַיְלָה עַל הָאָרֶץ/ יָה אֵלִי, יָה אֵלִי, שִׂים לַיְלָה!), וכן: "וְעוֹד זֹאת לֹא רָאִיתִי עָמֹק מִן הַיֹּפִי זוּלָתִי בַּמָּוֶת,/ שֶׁהוּא כְּלוֹת הַיֹּפִי וְקֵץ כָּל מֻשָּׂג,/ וְאֵין קֵץ הָאָיִן" (בשיר 'תוגת נפשך' הוא מסביר את התשוקה למוות כפתרון לחוסר יכולת להשיג את האהבה).
אפשר לומר שהסודיות הבלתי נפתרת בשירת ע. הלל מזכירה את עמדתו של אפלטון ביצירותיו המוקדמות, שבהן סוקרטס מסיים את הדיאלוגים ב"אַפּוֹרִיָה". ה"חידה" מסתיימת אפוא בנקודה שהיא חסרת תשובה, כשהעיקר, כמו בשירת ע. הלל, להמשיך להיות בעמדת השואל. עיקר שירתו למבוגרים בלתי מוכרת לקהל הקוראים, ואולי גם לחוקרי ספרות. זוהי שירה מיוחדת במינה, הנאבקת על מימוש החופש ומעניקה תחושת חירות לקורא בה.
